[1] כגון כל המקרים המנויים במשנה, והם: האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר או לאחר שתשתחררי (ובאופן שלא הוא האדון שלה), לאחר שימות בעליך או לאחר שתמות אחותיך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך - אינה מקודשת. וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי זו מקודשת לי - אינה מקודשת.

[2] כגון הנותן פרוטה לשפחתו, ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך. אכן אם נתן פרוטה לאשתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך - אינה מקודשת, ולא חשיב בידו, ד"נהי דבידו לגרשה - אין בידו לקדשה.

[3] ומתוך כך חידש ר' יוחנן שאף שאין תורמין מן התלוש על המחובר, ואם תרם - אין תרומתו תרומה. מ"מ אם אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים, או שאמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים, לכשיתלשו ונתלשו, שמועיל. והטעם, ד"כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי".

[4] שפחה שאני דאף שבידו, מ"מ "מעיקרא בהמה, השתא דעת אחרת", ופירש"י: ד"אין מחוסר מעשה גדול מזה".

[5] ס"ל בעלמא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וה"ה שמקנה לדבר שלא בא לעולם.

[6] שכבר ראויה להקצר למאכל בהמה, אז אמרינן דמהני אפי' שלא הגיע שליש, דסו"ס גדלה שיעור חשוב.

[7] פי', שאינה אלא צמחים רכים, דהיינו שיש בה רק כדי לכוף ראשה לעיקרה.

[8] היינו שדכ שגדלה ממי גשמים ואין צריך להשקותה וכיון שהיא תגדל מעצמה בלא טורח שפיר חשיב כבאה לעולם. אולם דבי שקיא, שתלויה בהשקאה של אדם ועלולה להפסד - לא נחשבת כאילו באה לעולם לרבה, ולרב יוסף גם באופן זה.

[9] מבואר ברש"י ובתוס' (בד"ה ואמר), שכל הנידון אליבא דר' אליעזר בן יעקב - שבתבואה אפי' אם לא הביאה שליש מהני, אבל אליבא דרבנן אפי' אם היתה אשתו מעוברת לא מהני.