[1] כלומר, מזה שהמשיך לחיות עמה אחר שגדל, ש"מ שמסכים לתנאי כתובה.

[2] השטר שנכתב בקטנות - פסול הוא, ועל כרחך מה שיש לה הוא רק משום תנאי כתובה שתקנו חכמים. אכן מה שכתב לה יותר, לא מהני ולכן לא חייב לה תופסת.

[3] ס"ל שבזה שממשיך לחיות עמה בגדלות, א"כ אף שהשטר כתובה שנכתב בקטנות אינו שוה כלום, מ"מ הוא ודאי גילה בדעתו שמסכים להשתעבד גם בזה במה שממשיך לחיות עמה. והקשתה הגמ' על דברי רב יהודה מברייתא דאיתא להדיא שאין לה. והסבירה הגמ', שסברת רב יהודה היתה מחמת שהבין כך את המשנה שאמרה "כתובתה קיימת" - שקאי על כל מילתא דכתובה.

[4] פי', ותצאו ולא תירשו את מה שנשאר, אלא אנחנו ניטול את השאר בדין כתובת בנין דיכרין. ודוגמא לדבר, מי שמת והניח מאה מנה, והיו לו עשרה בנים, מאשתו הראשונה חמש ומהשניה חמש. והנה בני השניה באים ולקוחים כתובת אמן שהיתה חמשים מנה מדין "כתובת בנין דיכרין". והנידון הוא על בני הראשונה, האם גם הם יקחו את החמישים השניים בדין כתובן אמן, והיינו שאומרים לבני השניה "טלו כתובת אמכם וצאו". או שאין לבני הראשונה לגבות כאן כתובת בנין דכרין, ובחמישים השניים יחלקו אותה בין כל העשה האחים.

[5] כלומר, לא יכולים בני הראשונה לומר לבני השניה שיטלו כתובת אמן ויצאו, אלא בחמישים הנשארים חולקים בשוה כדין ירושה.