״ואני צד לי מאד היותר רחוק מאת הדרת כ״ת, כי לולי הייתי קרוב אליו לא הייתי מניח מלהשתדל כי איש כמוהו, שר וגדול בישראל, יעזוב את הטוב הפנימי, אור הבהיר, סלת הנקיה, להשביע נפשו הרמה רק בעשב השדה שהוא פשט התורה ובתמרור חיי הק״ו והג״ש אשר עליו אמרו, וימררו את חייהם בעבודה קשה וכי. הלא מקרא צווח ואומר: כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה... וסוף דבר מה נמצא נחת רוח ליוצרנו ב״ה בכל הפלפולים הגדולים והפסקים הרבים? ואין א׳ מתחזק לעמוד בסוד ה׳ ולגלות אור כבודו אל השכינה.
...זה הכלל אין אדם מוצא לע״ל אלא האור מה שהמשיך בידיעתו בעוה״ז. ומי שיודע הפנימיות יהנה באור פנימי, ומי שלא השיגו לא יהנה ממנו על שום פנים. וכי יאמרו: הלא הדינים צריכים להם לישראל - הנעזוב אותם? לא. לא נעזוב אותם. אבל נקבע להם זמנים. לפי שא״א בלאו הכי, אך לא בהם נבלה זמננו ח״ו, הלא זה רע בעו״ה שרוב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן האור הנעים. כבוד ה׳ אלוקינו ללכת אחרי פלפוליהם של הבל. וה׳ בוחן לבות הוא היודע אם לעקל אם לעקלקלות הוא. כי אינם נוטים אלא אחרי הבצע והכבוד: ומה שיביא להם מאלה ככל אות נפשם. אותו יבחרו להם..."
באגרת נוספת לרבו ממשיך הרמח״ל ומתייחס לדבריב!
״...לא כתבתי להזהירו או לזרזו. כי רק האמת אשר עם לבבי כתבתי מה שאני מצטער עליו בכל יום. בראותי אלו החכמים אשר באיטליה הולכים אחרי בצעם ומעט בהם שיפנו אל אלוק באמת והנס חסרים מחכמה״.
אם באיטליה מבקר הרמח״ל את מצב לומדי התורה ואת בקשת עיונם בפלפולי ההלכה וחוסר יגיעתם בתורת הפרישות. מאוחר, כאשר הוכרח הרמח״ל לברוח מפני מתנגדיו הוא עובר לפראנקפורט ומשם לאמסטרדם ובכל מסעות נדודיו הוא מוצא את הביקורת הנזכרת שרירה וקיימת. במכתביו הוא ממשיך לבקר ולהתלונן על מצב לימוד תורתהפרישות. באגרת מאמסטרדם לר״י באסאן רבו מחודש אלול התצ״ה הוא מתאר את דרכו לאמסטרדם (אגרות רמח״ל שם, אגרת קי׳יח, עמי שד). וז״ל:
״״הנה האשכנזים שלימים וכן רבים. ת״ל, כי בפראנקפורט לבדו יהיו בה כשלוש מאות ת״ח בני הישיבה. ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המבהילים ודיה חסידות אין בהם. והלואי היה די בזה. ואותם יש בכל מדינת אשכנז אשר עברתי בה ובכל מדינת הולכדה אשר אני יושב בקרבה אנשים חרדים אל דבר ה׳ ומבקשים לדעת ליראה את ה׳ ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם. ודאי נער יכתבס. איטליא. כבר ידעה הכ״ת יותר ממני, ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלקים. כי את תוהו ובוהו וחושך שליטים המה בעיר. ואפילו פירושא דקרא ״מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה״ לא יבינו ולא ישכילו. הלא על זה צווח ככרוכיא רשב״י ע״ה ווי לון לבני עלמא דאי נון סתימי לבא אטיימי עינין, כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה אין מנהל לה מכל בנים ילדה, צוחים ככלבין ואמרין הב הב...״
:and in one of the last letters of the Ramchal, he tells his students
״אחי אשר כנפשי אהבת אמת אהבתי אתכם הכמניכס על לוה לבבי. יודע לכם. לא הבדלני מכם המרחק ולא הסיר את לבבי הזמן מהשתוקק לכם. והאהבה האמתית אשר למדנו את עצמנו במדרשנו ויראת הרוממות אשר התהלכנו בה אל תסור נא מאתכם. ודעו וראו כי אין הפץ לה׳ בעולמו כי אם שיכירו עבדיו את כבודו ואת גדלו ירוממנו ובמסתרי רזיו יתעלסו.
הנה הפתחים הקטנים אשר נפתחו לנו בדרכי ה׳ למבראשונה ללכת בנתיבות סודותיו באמת, אתם אל תניחום ולא יסורו מלבכם הדברים. אך לפחות את אשר השגתם אל תאבדו, ושמחתכם בכבוד ה׳. לבכם יהגה אימה ועיניכם עמוקים יתירו,
כי בוחר ה׳ ביראי שמו ודורשיו לא יעזוב. ועל לימוד הזהר תשקדו לשמור אותו ואל תניהו. חזקו ותטהרו מכל מדה רעה. משנאה מכעס ומלה״ר, ומדבר שקר תרחקו עד מאד, כי יש שכר לפעולתכם ולא יבושו קוי ה״.
״...ואני לתמי מתהלך בין חברים אשר הכין לי ה; עוסק בתורה עמהם במחיצתם ולבי לאלהי, מיראתו לא עזבתי ובאהבתו אהלך, להתענג בכבודו תמיד אחת שאלתיה אותה אבקש: אל תגבר עליכם עצלה, ואם טרדות הזמן עלו עליכם מקומם אל תניחו,
זכרו כי עולם הזה פרוזדור ליכנס לטרקלין, הוא מבטחכם ומגמת פניכם.
התגברו ותגברו, עשו והצליחו, וה׳ אלקי ישראל יברך לכם לעבודתו ובמגנו יגן עליכם...
יעלכם ה' גם עלייה, והייתם רק למעלה ולא תהיו למטה, אמן כן יהי רצון.