עירובין דף סח. א

מתי אמירה לנכרי אסורה ומתי לא?

כשעושה העכו"ם איסור תורה כשעושה העכו"ם איסור דרבנן
לגירסא "דהא מר לא
אמר לנכרי זיל אחים" [1]
אסור אפי' במקום מצוה במקום מצוה: מותר [2]
שלא במקום מצוה: אסור
אי לא גרסינן כנ"ל [3] במקום מצוה: מותר
שלא במקום מצוה: אסור

האם אפשר לעשות שיתוף בדבר האצור (כגון ברביעית מתוך חבית שלמה)? [תוד"ה תניא].

אליבא דבית שמאי אליבא דבית הלל
לאביי אין משתתפין [4]
לרב אושעיא אין משתתפין משתתפין

מת שישנו תוך הבית שיש לו פתחים הרבה סתומים, ונמצאים כלים בעובי הפתחים מבחוץ [5],
מה דינם באופן שחשב להוציא את המת דרך פתח אחד מסוים?

כשחשב קודם שמת המת כשחשב לאחר שמת המת
לבית שמאי הוא טמא ושאר הפתחים טהורים כל הפתחים טמאים
לבית הלל הוא טמא ושאר הפתחים טהורים הוא טמא ושאר הפתחים טהורים [6]

עירובין דף סח. א

האם מועלת מחשבה לטהר הפתחים באופנים דלהלן? [תוד"ה אמר].

לכלים שהיו קודם המחשבה לכלים שבאו אחר המחשבה

לרב אושעיא
דסוגיין
לב"ש לא מהני לרש"י ור"ת: מהני [7]
לר' מנחם מיונ"י: לא מהני [8]
לב"ה לרש"י ור"ת: מהני
לר' מנחם מיונ"י:
לא מהני
מהני
לרבי אושעיא
דביצה
לב"ש לא מהני
לב"ה לא מהני מהני

עירובין דף סח: א

במה נחלקו ר' אליעזר ורבנן?

לרבנן - המבטל רשות חצרו
לא ביטל רשות ביתו
לר' אליעזר - המבטל רשות חצרו ביטל רשות ביתו
להו"א ולרב אשי ס"ל שלא נסתלק לגמרי מחצרו [9] ס"ל שנסתלק לגמרי מהחצר [10]
לדחיה ס"ל דמה שביטל ביטל ומה שלא לא ס"ל דבית בלא חצר לא דיירי אינשי

במה נחלקו ר"מ ור' יהודה גבי המבטל רשותו וחזר והוציא?

לר"מ - דבין שוגג בין מזיד אוסר לר' יהודה - דבמזיד אוסר בשוגג אינו אוסר
לרב ששת כרב שמבטלין וחוזרין ומבטלין [11] כשמואל שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין [12]
לרב אחא [13] קנסו שוגג אטו מזיד לא קנסו שוגג אטו מזיד

עירובין דף סח: א

מבוי שהיה דר בו נכרי או צדוקי, מה דינו?

צדוקי נכרי
לתנא קמא צריך להשכיר מהם את רשותן
לרבן גמליאל לר' מאיר: מועיל שיבטל רשותו [14]
לר' יהודה: אינו מועיל ביטול [15]
צריך להשכיר ממנו את רשותו

-------------------------------------------------

[1] כן הגירסא לפנינו בגמ', ומבואר דכל ההיתר הוא רק בכה"ג שאמר לו רק להביא דרך המבוי שהוא איסור דרבנן - אז שרי, (ולא דמי להזאה שהישראל עובר על השבות בידים, דאמירה לעכו"ם הישראל עובר על השבות רק באמירה בעלמא - שבזה הקילו במקום מצוה), אולם לומר לעכו"ם לחמם את המים שיש בזה איסור דאורייתא דבישול, אסור לכו"ע לשיטה זו. וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים.

[2] לשיטת הרמב"ם (פ"ו מהלכות שבת ה"ט) מיירי בכל מצוה. ולדעת התוס' בגיטין (דף ח: ד"ה אע"ג), ובב"ק (דף פ: ד"ה אומר), מיירי דוקא במצוה הדוחה שבת כגון כאן במילה, אבל לא בשאר מצות.

[3] ע' ב"ח (אות א') שציין שע"פ דברי התוס' (בד"ה לשבות) מבואר דלא גרסינן ליה, דהרי הקשו וכי לא היה בכל העיר נכרי שנאמר לו שיחמם את המים, משמע שבמקום מצוה - מתירים אמירה לנכרי אפי' במקום איסור דאורייתא. וכן היא שיטת הבה"ג ורבינו יהונתן (דג"כ לא גורסים בסוגיין תיבות הנ"ל), ולשיטתם כל החילוק הוא בין שבות שיש בו מעשה - כמו הזאה שאסור אפי' במקום מצוה, לבין שבות שאין בו מעשה כגון אמירה לעכו"ם שהיא מותרת בכל ענין במקום מצוה.

[4] ממהלך הסוגיא נראה שדברי אביי הם כב"ש דס"ל דאין ברירה, ולכן לא משתתפים בדבר האצור, כיון שלא מבורר מה הוא של השיתוף, וכשיסתפק ממנו שמא יסתפק מהשיתוף - והלך השיתוף. אלא שלא יתכן שאביי יאמר את דינו כדברי ב"ש, ולכן למדו תוס', שסובר אביי שלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה.

[5] פי', כגון שהיו המשקוף והמזוזות רחבים הרבה, והיה סתום מקום הדלת, ונשאר עדיין מקום והיו מונחים כלים תחת המשקוף. והנה מעיקר הדין לכאורה לא היה לטמא את הכלים שתחת הפתחים, כיון שאין שם אהל המת - דהסתימה מפסקת, אולם משום הלכה למשה מסיני טמאים כל הכלים שתחת כל הפתחים, כיון שאין אנחנו יודעים איזה פתח יפתח לבסוף להוציא את המת. אכן אם פָתח פֶתח אחד (בגודל ד' על ד') - שודאי עתיד להוציא דרכו, הדין שמכאן ולהבא רק הפתח הזה מטמא ולא שאר הפתחים. אלא שנחלקו ב"ש וב"ה, מה הדין כל עוד שלא פתח - ורק חישב לפתוח אחד מהם.

[6] לפירש"י טעמם של בית הלל משום דאמרינן ברירה, דהוברר למפרע שזה הפתח שבו הוא עתיד להוציא את המת, וכמו שמועילה כאן ברירה מועילה גם לענין המשתתף באוצר, דאף שלא ידעינן עתה איזו רביעית היא של שיתוף, מ"מ לבסוף יתברר - ומהני. אכן התוס' חולקים בזה, ויתבאר בטבלא הבאה.

[7] ר"ת מפרש שנחלק רב אושעיא עם רבי אושעיא במה נחלקו ב"ש וב"ה, דלרב אושעיא דסוגיין ס"ל שנחלקו בדין ברירה, שלב"ש לית להו ברירה ולב"ה אית להו ברירה. (ולפ"ז בכה"ג ששם את הכלים גם אחר המחשבה מהני אפי' לב"ש). ואילו לר' אושעיא בביצה, נחלקו ב"ש וב"ה האם מועילה מחשבה לטהר את הפתחים דמכאן ולהבא, דב"ש ס"ל דכיון שנחתא להו טומאה, במחשבה בעלמא לא מהני להוציא, וב"ה ס"ל שגם במחשבה בעלמא מהני. ולפ"ז בכלים שהיו קודם מחשבה, לכו"ע לא מהני, דלא אמרינן הוברר למפרע.

[8] ר' מנחם מיונ"י מפרש, שאין חילוק בין רב אושעיא כאן לרבי אושעיא בביצה, ושניהם ס"ל שכל המחלוקת היא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא, ולא נחלקו בענין ברירה. וה"ק, דכמו שלב"ש לא מהני מה שחושב להוציא מפתח מסוים להוציא את הטומאה משאר הפתחים, ואפי' כלים שיבואו מכאן ולהבא יהיו טמאים, ה"נ לא מהני להשתתף בדבר האצור, כיון שלא הונח שם מתחילה לשם עירוב. ולב"ה מהני המחשבה לשנות ממה שהיה, וה"ה כאן בעירוב שמהני.

[9] והיינו כסברת רב, שהמבטל רשות חוזרים ומבטלים לו חזרה את רשותו, דלא נחשב בן חצר אחרת אחרי שביטל, כיון שלא נסתלק לגמרי מהחצר.

[10] והיינו כסברת שמואל, שאין חוזרים ומבטלים דכיון שביטל נסתלק מהחצר לגמרי, ואי אפשר לבטל לו חזרה - דהוי כמבטלים לבן חצר אחרת.

[11] דהמבטל רשותו אינו מסתלק מן החצר לגמרי, ולכן אפי' אם טלטל בשוגג הוא לוקח את רשותו חזרה.

[12] פי', דהמבטל רשותו מסתלק לגמרי מן החצר, אמנם כשטלטל במזיד ודאי שזוכה בחצר, דהרי לא מכר להם אותה. [אולם אם הספיקו בני המבוי להחזיק ברשותו קודם שהוציא במזיד, חל הביטול שלו ולא אוסר עליהם בהוצאתו].

[13] רב אחר בר תחליפא משמיה דרבא דוחה את הדמיון הנ"ל, ומפרש דכו"ע ס"ל כשמואל שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, ומשום שהמבטל רשותו מסתלק מן החצר לגמרי. אכן אם הוציא במזיד שחוזר בו מביטולו - הוא אוסר עליהם, ונחלקו ר"מ ור' יהודה האם קונסין שוגג אטו מזיד, דלר"מ קנסינן ודין שוגג כמזיד ואוסר עליהם, ולר' יהודה לא קנסו.

[14] ר' מאיר סובר בדעת ר"ג שצדוקי אינו כנכרי ולכך מועיל ביטול רשות, ולכן היה מזרז רבן גמליאל לבניו שיחזיקו במבוי אחרי שביטל להם הצדוקי את רשותו, כדי שלא יוציא הוא כליו ויאסור עליהם, דהדין הוא שמי שביטל רשותו וחזר והוציא - הוא אוסר.

[15] ר' יהודה סובר בדעת ר"ג שצדוקי הרי הוא כנכרי, ולכן לא מועיל ביטול רשות (אלא רק שכירות, אלא שכאן לא שכרו ממנו), והיה רבן גמליאל מזרז את בניו שיעשו את כל צרכם במבוי במעוד יום, כיון שמחשיכה יהיה אסור להם להוציא.

עוד חומר לימוד על הדף