א)
ב. תוד"ה לשטרות. וצריך לפרש שהודו המלוה והלוה שהלואה אחת היא. יל"ע אמאי בעי שאף הלוה יודה, והרי הודאת המלוה בעצמו הוא כמאה עדים, וצ"ע.
ב)
ז. רשד"ה הפסקת עיבורין כתב שכבר נכנסה שנה אחרת לענין עיבור. ומבואר מדבריו דמצד היותו חודש ניסן באמת היה ניתן לשנותו על יד העיבור ולקרותו אדר, אלא שאי אפשר לעבר את שנה משנעשה ניסן, שהרי היא כבר שנה אחרת לענין עיבור., אמנם בסנהדרין יב: מצינו דרשא אחרת לגמרי, החודש הזה לכם, זה ניסן אוין אחר ניסן, והיינו דכיו דחל שם ניסן ממילא אי אפשר לשנות שם החודש, ועל ידי העיבור נמצא שמשנה שם החודש, וצ"ע
שווארץ
א) אם הלווה לא מודה שהיא אותה הלוואה, הרי גם אם העדים מעידים על הלוואה שקודם לתאריך שבשטר יוכל לטעון הלווה שזו הלוואה אחרת, ואילו השטר קדם להלוואה האמתית והרי הוא שטר מוקדם.
ב) יתכן שרש"י מסביר טעמא דקרא, כדרכו.
בברכה. יוסי בן ארזה
אף אם רש"י מסביר טעמא דקראי - כדרכו בכמה מקומות - לכאורה עומק דבריו הוא שזו היא גופא גדר ההלכה נדרשת מקרא, ועדיין צ"ע.
