א) מנין לתוס' ד"ה סמוך למנחה שיתברך האוכל שאכל תוך אותו זמן?
ב) ועוד ק"ק איך יזהר במשך הסעודה ךאכול המצא לתאבון ממילא שמדובר באפיקומן ויכול לשתות בין שני למוציא מצה. וצ"ב.
שכמ"ה.
אהרן ברכה
מילנו, איטליה
א) נראה שצריך לפרש מה שכתבו תוס' שיתברך המאכל במעיו על פי מה שכתב המרדכי כאן (עמוד 68 בסוף הגמרא אחרי הרי"ף) דכשאדם אוכל סעודה בני מעיו פתוחין לאכילה אבל כשהוא כבר גמר לאכול אין לו כבר תיאבון להתחיל עוד פעם ולכן אסור לאכול ביום כי לא ירצה להתחיל עוד בלילה והדבר מבואר יותר בתוס' רא"ש בשם רבינו תם וזה לשונו דודאי בתוך הסעודה אדם אוכל כמה מיני מגדים זה אחר זה ואוכל כולם לתיאבון דרווחא לבסימא שכיחא (עי' עירובין פב:) אבל כשאדם מפסיק סעודתו פסקה תאותו ומה שיאכל אח"כ הוא אכילה גסה עכ"ל ואם כן מה שכתבו תוס' שיתברך המאכל במעיו אין הכונה שקורה איזה נס אלא פירושו אם כבר גמר לאכול אינו צריך ואינו רוצה לאכול עוד בלילה מה שאין כן אם הוא עוד באמצע הסעודה הוא יכול להמשיך עוד לאכול מצה בסוף לתיאבון (עי' באורי הרמ"ב על המרדכי אות ה שפירש התוס' על פי המרדכי)
ב) כשאדם באמצע הסעודה ויודע שיצטרך לאכול כזית מצה שמורה בסוף הוא יכול ליזהר שישאר מקום לזה.
עי' משנה ברורה סי' תעב ס"ק טו שבין כוס שני לכוס שלישי שזה סמוך לאכילה או בתוך האכילה אז אדם לא משתכר מיין לכן בין כוס שני למוציא מצה מותר לשתות כי זה לא משכר וגם לא משביע אלא מגרר התיאבון לאכול כמו שכתבו תוס'
כל טוב
דוד בלום
