צ. אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. יל"ע דאא"ב בכלאים וכדומה, קיימת עיקר המציאות של כלאים, אלא שאינה נאסר מכיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משא"כ כאן הרי אין בידו ליתנה להזונה, ועיקר נתינתו לא חלה, והו"ל למימר דאינה אתנן.
שווארץ
כן הוא באמת לשון הגמ' תמורה ל: והא לאו ממונא [ובמסהש"ס הגיה ממונו] הוא ע"כ [אלא בשטמ"ק שם אות י"ב הגיה והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו]
ועי' מנ"ח מצוה תקעא:ז שלשון הרמב"ם (עי' איסורי מזבח פ"ד הט"ו) דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (הוא באמת לשון הגמ' כאן) הוא לחזק הדבר יותר דבאמת כיון שאינו שלו ואין האשה קונה ואין מקנה לחברו מחיר הכלב, לא חל עליו כלל אתנן ומחיר, ע"כ.
ועי' חידושי רבי אריה לייב מלין זצ"ל ח"א סוס"י ס"ג, שהרמב"ם מפרש המיעוט לכל נדר להוציא את הנדור דאינו סתם מיעוט דבהקדש ליתא דין אתנן, אלא דהמיעוט הוי שכבר זכה בהן הקדש משעה שהקדישן. ולרבי דס"ל משייר אינש בפסחו והוי ממון בעלים, הוא נותן לה האתנן וחל עליו תורת אתנן, אבל ממעטינן מקרא לכל נדר דעל הקדש א"א למיחל תורת אתנן משום דאין אדם אוסר דבר שאינה שלו. לכן מובן למה הגמ' צריכה להגיע לטעם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דלרבי דמשייר אינש בפסחו הוי ממונו מ"מ הוי גם נכסי הקדש, עיי"ש בחי' ר' ארי' לייב.
דוד בלום
