אברהם יוסף שווארץ שואל:
תוס' פסחים קכ. תימה ודאי תרוויהו צריכי למיכתב, וכי מזהירין מן הדין,
יל"ע, דלכאורה דאף בלאו האי כללא דאין מזהיירן מן הדין - שהיא שנויה בפלוגתא במה מצינו, עי' בכללי התלמוד להר"ח בנווניסטה בסוף מס' ברכות - לכאורה ליכא שום לאו לאסור בן נכר והיכ"ת יקבל מלקות, ולכאורה כל סויגא דאין מן הדין הוא היכא דעל ייד קל וחומר או מה מצינו נלמד שאותה דבר כלול בהלאו, אבל הלאו הוא מה שמחייב מלקות, אבל הכא ליכא שום לאו?
שווארץ
הכולל משיב:
לולא שהיו סברות מבדילות בין ערל לבן נכר, כמו שאמרו בפסחים צ"ו, היה הכל נכלל בלאו דערל, דערל לב וערל בשר ענין אחד הם - כדמשמע בקרא דיחזקאל מד,ז לענין עבודת המקדש. ושניהם דומים לבן נכר, זה באמונתו וזה בגופו. עפ"י אגרות משה או"ח ח"ב לג,ב.
יוסי בן ארזה
