א) לא כ"כ ברור השאלה, ואבאר כוונת רש"י ואצא ידי חובתי. נראה כוונת רש"י, דתחילה ביאר הפסוק במלאכי דחלל יהודה קדש ה' אשר אהב. היינו שיהודה הפקיר קדושתו. ואח"כ פירש"י מה שמפרש הגמרא דקדש היינו זנות מהקרא לא יהיה קדש ויש גירסא בגמרא לא תהיה קדשה, ונראה דרש"י גרס לתרוייהו [או שגרס לחד והבין דכוונת הגמרא לתרוייהו], ופירש דקדש וקדשה הנאמר בתורה היינו דמחללין קדושתן. ומה דפרש רש"י תחילה לשון הפקר ואח"כ לשון חילול, הוא משום דהקרא במלאכי איירי בבועל ארמית, ואף שנקט הקרא לשון חילול פירש"י כוונת הפסוק דהגויים המה מחוללים ועומדים, דאין להם תורה ואין להם שייכות עם הקב"ה, וכל מציאתם הוא מציאות גשמית, והישראל הנדבק בהם הוא מפקיר קדושת הישראלי לידבק בגויים המחוללים. משא"כ בקדש וקדשה דאורייתא, שם אין הענין הפקר אלא החילול עצמו דמחלל הקדושה הישראלית, במה שמעמיד עצמו לזנות, וברור.

ב) לענ"ד חשבתי שדברי הרש"ש אין בהם דוחק כלל, ומה דיליף דזקנו דרב פרידא הוא ר"ח בר אבויה הוא מהסוגיה כאן ושם דכפולה היא הסוגיה ושווה כמעט הלשון כאן ושם, ומדקדוק הגמרא נראה לו לרש"י דר"ח בר אבויה הוא זקנו דר"פ. ומה דאמר רש"י הכי אמרי' בחלק היינו הא דנכפלה הסוגיה.

ומה דהקשה אמאי שינה שמו, שמא י"ל, דמי שעליו נאמר בסוף הסוגיה כי אתא אמר היינו זאת ועוד אחרת היינו ר' פרידא. דר"ח בר אבויה לא ידע כלל דנשרפה הגולגולת, שהרי הסתירה זאת ממנו טובא, שחשדה שהיא אשתו ראשונה. אלא ר"פ אמר זאת, ולכן כאן קרי ליה ע"ש נכדו, שהוא בעל מסקנת המימרא.

ג) כמדומני [ולא מצאתי הזמן לחפש כעת מפורש ועי'] שכבר אמרו בזה המפרשים הראשונים והאחרונים, דאף אם לא פירש זמרי מכזבי בחיבוק ונישוק אלא רק היה פוסק בעילתו, היה פנחס נהרג עליו. ולכן כתב רש"י מן האשה בלשון נקיה, דכבר ידועים דברי הרמב"ן שמדוע נקרא לשון הקדש בשם קדושה, דמהו קדושתו של הלשון, אלא מפני שאין בו שמות לאברי אותו מקום. לכן כתב רש"י מן האשה בלשון נקיה. ומה שלא כתב רש"י דפסק בעילתו, דזה היה יכול להתפרש בעוד אופנים, גם אין זה פירוש עצם דברי הגמרא, ופשוט.

ד) ביאור הדברים, ששמה היה שוילנאי והוא שם חשוב של בת מלכים, והתורה קראתה כזבי לב' הלשונות בגמרא או משום שכזבה באביה שאמר לה לגדול שבהם תשמעי, משום שלא רצה לזלזל במלכותו, והיא נשמעה לזמרי, ואף שלא היה הגדול אלא שפיתה אותה בשקר [דמלבד שמשה הגדול גם רק אמר לה שהוא ראש לשבט שמעון שקודם ללוי, ולדבריו היתה צריכה לישמוע לראש שבט ראובן] והיא האמינה לו מיד והסיבה שבתוכה לא היתה בת מלכים אלא נפקת ברא רגילה, אלא שנאסר עליה לעשות כן ומיד שמצאה תירוץ לזנות מיד נשמעה לו, וזהו שכזבה באביה שלא בדקה כלל אלא הלכה אחר יצרה. וכן ללשון שני בגמרא כוס בי עם זה, שהוא דבר פלא שרצתה לשחוט עם שלם ע"י שתזנה להם, ולא שייך ענין כזה בגויים אלא רק ביעל אשת חבר הקיני שעשתה עבירה לשמה, מה שלא שייך כאן, אלא הסיבה כנ"ל שהיא היתה נפקת ברא בתוך עצמה, אלא שחיפשה תירוצים לזה, וזה גם אופן תירוץ שמצאה לזה, ששיקרה שרוצה לשחוט עם שלם, ובאמת מה שרצתה הוא לזנות במה שאפשר לה. והיינו דאמרי אינשי, דכוונת הגמרא דמה שהעולם אומרים אינם טועים, כמו שמצינו הרבה בש"ס פוק חזי מה עמא דבר, ובני נביאים הם, וכהנה רבות. והפירוש בזה הוא גם יותר מזה, דמה שהכל אומרים על איזה מידה שלא אדם כך הוא האמת, דשייך שחיצוניות האדם מכירה לכל את פנמיותו, ואם הכל מכוונים לדבר אחד אין הם טועים. וכולם ראו את הדברים הנ"ל שכל דבריה לא היו אלא תירוצים ברצונה את תאוותה לזנות. ולכן ע"ש כזבי הנזכרת בתורה, אמרו כל אנשי לזלזל בשמה החשוב כבת מלכים היינו שם שוילנאי, מאי בעי בין קני לאורבני, היינו המקום הפשוט ביותר לזנות, שוילנאי. וברור.

ה) קושיית הגאון דפרש"י דמקור הא דזמרי הוא נשיא שבט שמעון מהא דאמר רבי יוחנן לקמן עמוד ב דזמרי הוא שלומיאל נשיא שבט שמעון. וקשה שהרי מקרא מפורש הוא ושם איש ישראל המוכה וגו' נשיא בית אב לשמעני. ולמה הוצרך רש"י להביא מהא דרבי יוחנן וזו פליאה נשגבה. ולענ"ד שמא י"ל דבמה שאמר הפסוק נשיא בית אב לשמעני שמא לא היה נשיא השבט כולו, אלא רק נשיא בית אב. ואדרבא לולא דברי רבי יוחנן שזמרי הוא שלומיאל, היה מקור גדול לומר שלא היה נשיא השבט, שהרי נשיא השבט הוא שלומיאל. [אא"כ נימא ששלומיאל מת וזמרי בא במקומו או איזה תירוץ אחר] וכאן שבא רש"י לפרש הגמרא במה שאמר לה זמרי שהוא גדול ממשה משום שהוא נשיא שבט שמעון שגדול מלוי, הוצרך רש"י להוכיח שהיה נשיא השבט ממש, ולא רק נשיא של בית אב. לזה הביא מדברי רבי יוחנן שהוא שלומיאל הידוע נשיא שבט שמעון, ודו"ק.

לרפואה שלמה לאאמו"ר שליט"א

המצפה לישועת ה'

אליהו סלומון