היטבת לשאול ולדקדק בדברי הגמרא ורש"י.

א) לגבי ההערה הראשונה שלך נראה לבאר דרבי יהודה מחייב בין אם התכוון לכתוב שמעון וכתב שם, שאז ניתן לקרוא את זה כקיצור של שמעון, ובין אם התכוון לכתוב שמואל ,שאז נראה שהאותיות שם אינן רומזות לשמואל, שהרי בעוד שבשם משמעון כבר יש הברה אחת שלמה משמעון(שמ-עון, בשמואל אין אפילו הברה שלמה אחת (שמו-אל) והו"א שאין זה מספיק, קמ"ל שגם זה חייב.

ב) לא הבנתי מדוע אמרת שהקדים שם לנח הרי עסקינן במי שהתכוון לכתוב שם ארוך, ובודאי יש להקדים שמעון ושמואל שהם שתי שמות לנחור שהוא שם אחד(ולי צ"ע למה לא כתב נח מנחום, דנחור אינו צדיק ואולי כדי לסייע לזכור את המשנה יש בו שם-נח-נחור).

ג) באמת צ"ע למה צריך את כל השמות, אולם נראה שהתנא רוצה להביא מספר דוגמאות עם אות סופי ומספר עם אות רגיל להראות שאין הבדל בין פתוח וסתום וכפי שדייקו בגמ' שבת. ואפשר שנקטו ד' אלו משום שכל אחד מהם הוא גם שם וגם מילה רגילה, למשל שם מלשון שמות, נח מלשון מנוחה, גד מלשון מזל, דן מלשון דין, והו"א שהכותב רצה דווקא להדגיש שם ולא שיקראוהו כמילה, קמ"ל שכיון שכל אלו הם גם שמות נתקיימה מחשבתו.

השאלות ברש"י יותר קשות אך אנסה ליישב אותם. א) רש"י כשמצטט גמרות אינו נוהג לצטט במדויק את לשון הגמרא ואת כל הדוגמאות שם, ובעניין זה רצה ללמדנו דין שם משמעון, וגם דוגמאות אחרות, וכדלעיל שיש בהם חידוש אך בנח מנחור אין חידוש מיוחד. ב) השם נף מופיע בהרבה מקומות בתנ"ך כשם מקום, אך נראה שאין זה נקרא שם משמעותי לעניין שבת, שהרי הוא התכוון לכתוב שם אדם ויצא שם מקום ואמנם רבי יהודה סובר ששם קטן משם גדול חייב אך זהו דווקא שם אדם, דסו"ס נתכוון לכתוב שם ויצא שם והוא גם חלק מהשם הגדול ואולי קיצור שלו כדביארתי לעיל, אך במי שנתכוון לכתוב שם ויצא שם מקום, לא נתקיימה מחשבתו, שהרי אי אפשר לראות בכך קיצור של השם הגדול כמו שם משמעון. (שהרי גם חן מחנוך זה מילה, כר מכרמל, וכו' אך אינה שם ולכן אין לזה משמעות, וכך גם נף) ג) רש"י רצה לרמוז לחידוש הנ"ל, כנלענ"ד.

חנוכה תשע"ח

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

במסכת סנהדרין (סב.) איתא, דתניא רבי יוסי אומר (ויקרא ד) "ועשה מאחת מהנה" וכו' אחת, מאחת וכו', "אחת" שמעון, "מאחת" שם משמעון וכו', ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, אחת שהיא הנה. כלומר, פעמים שהוא חייב על מצוה אחת חטאות הרבה וכו', והשתא מפרש לה, "אחת" כשעשה עבירה שלימה, שנתכוין לכתוב "שמעון" וכתבו כולו, "מאחת" על מקצתו נמי מחייב, כגון נתכוין לכתוב "שמעון" ולא כתב אלא שתי אותיות, חייב, ולהכי נקט "שמעון" משום דשתי אותיות ראשונות הוו להו שם במקום אחר, כגון שם בן נח, והוא הדין גד מגדיאל דן מדניאל, אבל נתכוין לכתוב שם אחר כגון "נפתלי" ולא כתב ממנו אלא שתי אותיות, לא מיחייב שאין כאן מלאכה בשום מקום: עכ"ל,

ומקורו של רש"י הוא ממשנה במסכת שבת (קג.) דתנן, אמר רבי יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל, ע"כ.

והקשה מעכ"ת כמה הערות יפות בדברי רש"י בסוגיא זו, ובדברי המשנה במסכת שבת כפי שמעתיק אותה רש"י כאן.

א' למה נקט רבי יהודה במתניתין, "שם משמעון ומשמואל", למה לו להביא שני משלים של שם גדול, הוה ליה למימר שם משמעון ותו לא, וצ"ב.

ב' למה הקדים תנא שם בן נח לנח עצמו, ונקט "שם משמעון ומשמואל", ורק אחר כך מביא "נח מנחור", וצ"ב.

ג' למה מנה תנא כל כך הרבה שמות, שמעון ושמואל ונחור ודניאל וגדיאל, אטו כי רוכלא מני להו וליזיל, וצ"ב.

ד' מה זה שפירש רש"י שאם כתב "נף מנפתלי" אינו עובר, והא "נף" שם מקום הוא, כמו שנאמר בספר ירמיה (ב:טז) "גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד", וצ"ב.

ה' למה לו לרש"י לדלג עד נפתלי, היה לו לבחור את "ראובן" שהוא ראשון לשבטים וצ"ב, עכ"ק.

ו' למה העתיק רש"י כאן "גד מגדיאל ודן מדניאל", ולא העתיק "נח מנחור".

ז' למה שינה רש"י את סדר המשנה במסכת שבת, והעתיק כאן "גד מגדיאל ודן מדניאל", במקום "דן מדניאל וגד מגדיאל", עכ"ק המסודרות בחכמה ובעמלות.

ונתחיל במה שיש להקשות על דברי רש"י, למה לו להקפיד ולפרש שמצאנו שם אדם באותיות הללו כגון שם בן נח, ולמה אין מספיק לומר שלשון "שם" הוא מלה ידועה, ויש לו משמעות של שם אדם אם נכתב בצירי, וגם מושג של קריאת שם ותואר לדבר, וזה נכתב בצירי גם כן, או לשון של "במקום אחר או ברחוק" אם נכתב בקמץ, וגם שם פעולה של מי שעושה שומא והערכה, וגם זה נכתב בקמץ.

ובאמת נזכרה מלה זו בתורה במובן של קריאת שם לדבר בצירי, ובמובן של מקום בקמץ, לפני שנזכרה בתורת שם אדם פרטי דהיינו שם בן נח בפרשת נח, שהרי כתוב בפרשת בראשית (ב:יא) "שם האחד פישן הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב". ואם כן למה נקט שהכל הטעם לחיוב הוא משום שם אשם, ודברי רש"י צריכים ביאור.

ולא עוד אלא שפירושיו סותרים זה את זה, דהא במתניתין במסכת שבת (קג.) שם, דתנן אמר רבי יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל, פירש רש"י וז"ל, מצינו שם קטן כו'. הא אתא לאשמועינן רבי יהודה דאף על גב שלא נגמר מלאכתו, שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת, ואותו מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום אחר, חייב: עכ"ל.

וכן בגמרא (קג:) שם כדמייתי, "אחת" שמעון, "מאחת" שם משמעון, פירש רש"י וז"ל, אחת שמעון. כלומר, דריש מ"ם יתירה, "אחת" הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב כל התיבה שנתכוין לכתוב: מאחת שם משמעון. כתב "מאחת" למימר דאפילו לא כתב אלא מקצתה, ובלבד שתהא מתקיימת במקום אחר, דומיא דאחת דרישיה דקרא: עכ"ל.

הרי מפורש בדברי רש"י שם, שאף על פי שלשון רבי יהודה במתניתין הוא "שם קטן משם גדול", לשון "שם" לאו דוקא, אלא כל שיש תיבה קטנה מתוך תיבה גדולה, ותיבה זו מתקיימת במקום אחר, חייב עליה משום כותב.

ויש כאן סתירה גלויה בין פירושו במתניתין דהתם, דנקט דסגי בתיבה קטנה, ופירושו דהכא דבעינן דוקא שם אדם כגון שם בן נח, וצ"ע.

והנה בסוגיא שם (קג:) איתא, אמר רבי יהודה מצינו שם קטן משם גדול: [ומקשה] מי דמי, מ"ם דשם סתום, מ"ם דשמעון פתוח, אמר רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, מי דמי כו'. זה שנתכוין לכתוב שם משמעון, מ"ם פתוחה כתב, והיכי קרי ליה מתקיימת במקום אחר, והא לא הויא: עכ"ל.

הרי שיש כאן קושיא על חיוב כתיבת שם משמעון ודן מדניאל, דהא אין כאן שם קטן באמת כיון שכתב מ"ם או נו"ן שבאמצע תיבה, ולא מ"ם או נו"ן סופית, ומתרץ רב חסדא דקיימא לן סתום ועשאו פתוח כשר, וכיון שבדיעבד כשר לכתוב "שם" או "דן" בספר תורה עם מ"ם או נו"ן שבאמצע תיבה, שוב יש כאן תיבה המתקיימת במקום אחר, וחייב.

וקשה על פירוש רש"י בסוגיא דידן, למה לא התייחס כלל לנקודה זו, ולמה לא הקשה שאין זו אות מ"ם או נו"ן הנכונה, ואז היה לו להביא תירוצו של רב חסדא בסוגיא דהתם, אבל עכשיו הרי זו קושיא בולטת, ולמה לא דאג לפרש נקודה זו, וצ"ב.

ובמקומות אחרים ברחבי הש"ס ייסדנו, שכל הוכחה שעושה אמורא מלימוד המשנה בלשון "זאת אומרת", לאו אליבא דכולי עלמא הוי, ונקט הש"ס לשון זה לסימן שאמורא זה מחדש ומבין שמשנה זאת אומרת כן, אבל שאר אמוראים אינם מפרשים כמותו בביאור משנה זו.

ועיין במסכת בבא מציעא (ח.) שאומר רמי בר חמא על המשנה הראשונה, "זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו", ובא רבא וחולק עליו ואומר לעולם אימא לך לא קנה חבירו, אלא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, יעו"ש. וזה בנין אב לכל לשון "זאת אומרת" שבש"ס, רק שברוב פעמים אין דברי החולק מובאים מיד ובפירוש, אלא מכללא איתמר מתוך מהלך הסוגיא שיש דעה החולקת.

ואם כן מצד אחד מיושב למה לא הביא רש"י בפירושו לסוגיא דידן את דברי רב חסדא, כיון שאין כל הדעות מסכימות ליסוד זה, אלא שאם כן קשה, מה מתרצים במקום תירוצו של רב חסדא, ועוד למה לא דאג רש"י לפרש, וצ"ע.

ובאמת הרי בספר נחלת יעקב על מסכת שבת חלק ב' (יצא לאור תשמ"ט) כבר עמדנו (סימן כו) על סתירה בפירושי רש"י במסכת שבת עצמה, דהא לעיל מינה (צז:) איתא, פשיטא נתכוין לזרוק שמנה וזרק ארבע, הרי כתב שם משמעון וכו', ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי וכו', ודקאמרת הרי כתב שם משמעון, מי דמי, התם כמה דלא כתיב שם לא מכתיב ליה שמעון, הכא כמה דלא זריק ארבע לא מיזדרקי ליה תמני [בתמיה], ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, הרי כתב שם משמעון. דתנן לקמן בפרק הבונה (קג.) דחייב בשתי אותיות, ואף על פי שנתכוין למלאכה גדולה וכו': ה"ג ודקאמרת הרי כתב שם משמעון. ואנתכוין לזרוק שמנה וזרק ארבע דפשיטא ליה לחיובא, קא מותיב מי דמי, התם כל כמה דלא כתב "שם" לא מכתב "שמעון", הלכך כי כתב "שם" בכוונה כתביה, והא עביד ליה מלאכה, דיש שם אדם בשתי אותיות הללו: הכא כמה דלא זריק ארבע. שהניח לסוף ארבע, לא מיזדרק ליה תמניא, בתמיה, הלכך כי נח לסוף ארבע לא נתקיימה מחשבתו, ולא דמי לשם משמעון וכו': עכ"ל

הרי שגם שם נקט רש"י בפירושו כפירושו כאן במסכת סנהדרין, שהחיוב על כתיבת שם משמואל הוא דוקא מצד שם אדם, ולא סגי ליה בתיבה קטנה מתוך תיבה גדולה, ואם כן פירושיו סתרי אהדדי במסכת שבת במרחק של ששה דפים זה מזה, וצ"ע.

וגם שם יש להעיר, שלא טרח רש"י להקשות דהא אין כאן מ"ם סתום אלא מ"ם פתוח, וצ"ב כנ"ל.

וייסדנו בספר הנ"ל שם, דנקט רש"י שרב חסדא שאומר "זאת אומרת" חולק על אמוראי דסוגיא דלעיל שם, שהוא סובר שהמחייב של כתיבת שם משמעון הוא משום "מלאכה המתקיימת", ולזה פירש רש"י שם במתניתין לפי דעת אותה סוגיא שהחיוב הוא מטעם זה, ואין חילוק בין תיבה בעלמא לשם אדם לענין זה, שגם תיבה בעלמא מלאכה המתקיימת היא.

ועל זה מקשים דהא לא הויא "מתקיימת" אם המ"ם פתוח, ותירץ רב חסדא "זאת אומרת" סתום ועשאו פתוח כשר בכתיבת ספר תורה, ואז שפיר הויא מתקיימת [או משום ספר תורה ממש, או משום שזה סימן גם לכתיבות אחרות].,

אמנם סוגיא דלעיל לא נקטה הכי, אלא מדמי לה לנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבעה, דהיינו שיש כוונה למלאכה גדולה והצליח לגמור רק מלאכה קטנה. ושם הרי הצליח לעשות אותה מלאכה עצמה, רק שהצלחתו היתה פחותה מגודל המכוון.

ולזה נקט רש"י שם שעל כרחך החיוב בכותב "שם משמעון" הוא משום שם אדם דוקא, שאז שפיר דומה לנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבעה.

ואי קשיא, הא לא הצליח לכתוב תיבת "שם" באמת, כיון שכתב מ"ם שבאמצע תיבה ולא מ"ם שבסוף תיבה, יש לומר דכיון שכל החיוב הוא דוקא משום כתיבת שם אדם, אין אנו מקפידים איך כתב מ"ם של "שם" או נו"ן של "דן", שהרי כל שם אדם ביסודו הוא ביטוי של קול מסויים ולא בפירוש של השם בתורת תיבה, וקוראים לילד בשמו זמן רב לפני שהוא מבין כוונתו.

וכיון ששם אדם מוגדר לפי הקול ולא לפי התוכן, לא איכפת לי אם הוא גומרו עם אות השייכת לאמצע תיבה, כיון הקול שוה בין אם הוא מ"ם פתוח או מ"ם סתום ובין אם הוא נו"ן כפוף או נו"ן פשוט, וכדומה.

ואם כן אין קושיא על רש"י בסוגיין, או על פירושו בסוגיא ראשונה שבמסכת שבת הנ"ל, למה לא התייחס לקושיא של מ"ם שבאמצע תיבה, שהרי אדרבה הקפיד לומר שדין זה נוהג דוקא אצל שם אדם, וזה מתרץ קושיא הנ"ל בדרך ממילא.

[ויותר מעשרים שנה אני נוהג להחזיר בעל קורא בבית הכנסת, אם הוא משנה את הביטוי של שם אדם, כיון שהביטוי הוא השם, ואם כן שינוי הביטוי הוא שינוי השם, ודומה לקריאת תיבה באופן שמשנה את כוונתה, שחייבים להחזירו. וכמה רבנים חשובים הסכימו לסברא זו.

ומה שהורו מקצת פוסקים שאין להקפיד בכך, לא זכיתי להבין ממה נפשך, שאם שם מוגדר לפי כוונתו, למה לא יחזיר בשינוי כוונה כמו בכל תיבה, ואם הוא מוגדר לפי הביטוי, למה אין זה שינוי השם אם הוא משנה את הביטוי. ומסתבר שהם מסכימים ליסוד הנ"ל, שהביטוי הוא השם, אלא סוברים שאין צריכים להקפיד על שם נכון, ועדיין צל"ע.]

ועל כל פנים לפי יסוד דברינו בספר הנ"ל, נראה לתרץ קושיותיו החזקות של מעכ"ת, ונתחיל במה שהקשה למה נקט רש"י שאם כתב "נף מנפתלי" אינו חייב, והא "נף" שם מקום הוא בספר ירמיהו.

ולפי דברינו יש לומר, שיש חילוק בין שם אדם לשם מקום לגבי יסוד זה, ששם מקום הוא לפי התוכן ושם אדם הוא לפי הביטוי כנ"ל.

ועיין במסכת ברכות (ח:) דאיתא, שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון. והקשו התוס', למה נקט עטרות ודיבון ולא ראובן ושמעון. ותירץ בתוס' הרא"ש וז"ל, ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש נוסחא שכתוב בהן תרגום, וגם בירושלמי הוא מתורגם, ולהך פירוש נקט "עטרות ודיבון" ואף על פי שאין צורך כל כך בתרגום, אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהן אין צריך לקרותן שלש פעמים וכו', עכ"ל.

כלומר, שאף על פי שאין תרגום לשמות אנשים יש תרגום לשמות של מקומות ועיירות. והביאור הוא כנ"ל, שהרי שם מקום מוגדר לפי הכוונה, ויש כאן מה לתרגם לשפה אחרת, אבל שם אדם מוגדר לפי ביטוי הקול ואין כאן מה לתרגם.

וזהו שבא רש"י בסוגיא דידן לומר שאינו חייב על כתיבת "נף מנפתלי", שאין כתיבת שם מקום שוה ביסודה עם כתיבת שם אדם.

ומיושבת גם כן קושייתו למה נקט רש"י נפתלי ולא ראובן, כיון שאין אדם הנקרא "רא", וגם אין עיר בשם זה, ולא נפקא מינה כלל, אבל "נף מנפתלי" חידוש הוא לפטור, והוא חידוש שמברר את כל יסוד שיטת רש"י כאן ובמסכת שבת שם, שאין לחייב על תיבה קטנה מתוך שם גדול, ואפילו שם עיר מתוך שם אדם.

ולפי זה יש ליישב למה כפל תנא לומר "שם משמעון ומשמואל", שהרי בסדר תנ"ך מצאנו שם העיר "שמרון" בספר יהושע (יא:א,יב:כ), לפני שם האדם "שמואל" בספר שמואל, ובא תנא להדגיש שחייב רק על כתיבת "שם משמואל" ולא על כתיבת "שם משמרון".

וראיה לדברינו, שהרי יש כמה שמות אדם בתורה שהיה יכול לבחור לפני שמואל, כמו שמעי (שמות ג:יח), שמוע (במדבר יג:ד), אלא על כרחך שבחרו שמו של שמואל דוקא, לאפוקי שם עיר שמופיע בתורה בין שמעון לשמואל, ודוק.

ומיושב למה הקדים תנא שם בן נח לנח עצמו, כיון שבכתיבת שמו יש דרך להורות יסוד זה, אבל מכתיבת "נח מנחור" אין ללמוד דבר זה. ומצד שני לא רצה תנא להזכיר שם בן נח מבלי להזכיר נח עצמו, ולזה מוסיף "נח מנחור" אבל אין בזה לימוד וחידוש, ומיושב גם כן למה לא הזכירו רש"י כאן. [וגם יתכן שעל ידי הזכרת נח אחר שם, מרמז תנא שהכל בנוי על שם בן נח.]

והנה לכאורה יש להקשות בהא דתנן "דן מדניאל וגד מגדיאל", שאם הוא חייב בדן מדניאל, אף על פי שכותב נו"ן כפוף במקום נו"ן פשוט, כל שכן חייב בכתיבת "גד מגדיאל", ומאי קא משמע לן.

ולפי הנ"ל מבואר, שכמו שמפרשים "שם משמעון ומשמואל ונח מנחור" כזוג אחד, אף על פי שאין כתיבת "נח" מוסיפה חידוש על כתיבת "שם", הוא הדין "דן מדניאל וגד מגדיאל" הוא זוג שני, והולכים ביחד מפני ששניהם שבטים וגם השמות הארוכים של דניאל וגדיאל דומים זה לזה, ועוד שבאים לאפוקי "נף מנפתלי" ששייך בשמו של שבט אחר.

אבל דרך החידוש הוא "זו ואין צריך לומר זו", ולכן כשהעתיק רש"י את המשנה כאן וביאר את יסודות החיובים, החליף את הסדר וכתב "גד מגדיאל ודן מדניאל" שהוא בדרך "לא זו אף זו" הרגיל.

ויש ליישב בזה למה מנה תנא כל השמות הללו, כיון שאין כאן ארבעה יחידים אלא שני זוגות, והחידושים העיקריים הם שם ודן, שחייבים גם בפתוח ועשו סתום ובפשוט ועשו כפוף, ושני זוגות אין זה מנין כי רוכלא.

וגם יתכן, דכיון דבעינן דוקא שם אדם לגבי הלכה זו, מנה תנא כל ארבע שמצאנו בתורה, שיש להם שמות ארוכים המתחילים עם אותיות של שם קטן.

(אמנם יש לעיין למה לא נקט "רם מרמליהו", ואולי לא נחשב רמליהו שם הנזכר בתורה, כיון שאינו אלא אביו של מלך ישראל, ולא נזכר שום דבר על חיי עצמו. וגם יש לעיין למה לא נקט "ער מערפה", ואולי משום שדרשו חז"ל שם "ערפה" מלשון עורף, לחד מאן דאמר במסכת סוטה (מב:), ונקטינן שאין זה שם ממש אלא כינוי.)

ויש להוסיף בירור לנקודה אחת, דהא אשכחן נמי חיובא להך מאן דאמר בכותב "חם מחמור", שדומה ממש לכותב "נח מנחור", אמנם לא שייך חיוב זה אלא במי שהיה מתכוין לכתוב שמו של חמור אבי שכם, שאז יש שם קטן משם גדול, ולא במי שהיה מתכוין לכתוב "חמור" לגבי פרשת פטר חמור וכדומה, שאז אין זה שם גדול, ולא שייך חיובא בכתיבת "חמ" כיון שאין תיבה עם מ"ם בצורה זאת, רק עם מ"ם סופית, ולדעה זו אין סומכים על חידושו של רב חסדא בפתוח ועשאו סתום.

ואם כן שפיר מנה תנא ארבעה ציורים הללו שחייבים, ולא מנה "חם מחמור" דלא פסיקא ליה, שלפעמים חייב ולפעמים פטור.

אלא שכל המהלך הזה נכון ליישב קושיותיו של מעכ"ת בסוגיא דעסקינן בה במסכת סנהדרין, ובפירושי רש"י כאן, אבל לפי פירושו של רש"י במתניתין במסכת שבת [לפי דעת רב חסדא], שחייב בכל תיבה קטנה מתוך תיבה גדולה, הדרן לדוכתייהו שלש הערות הנ"ל על המשנה עצמה, וצ"ע.

והצעתי יישוב לזה, מסברא חיצונה שאינה יוצאת מתוך הסוגיא עצמה, ואין דרכי ברוב מקומות לכתוב פירושים כאלו, אבל מחמת כבודו של מעכ"ת, ארשום את הדברים בקיצור ומעכ"ת ישפוט בצדק.

והסברא היא, שאם גדר החיוב הוא שחייבים על "תיבה המתקיימת במקום אחר", יש לומר שאפשר לעקור את אפשרות החיוב על ידי כתיבת נקודות.

למשל, אם מתחיל לכתוב "נפתלי", הרי חייב על "נף מנפתלי" לשיטה זו, כמו שביארנו [ומטעם זה הביא רש"י משל זה במסכת סנהדרין לשיטה האחרת], ואמנם אם יכתוב נו"ן וישים תחתיו נקודה של פתח, אז אין הוספת אות פ"א מחייבת אותו, כיון ששם המקום "נף" נכתב בחולם, ואי אפשר לקרוא תיבה זו כן בלי מחיקת הנקודה.

ונראה להוסיף עוד פרט, והוא שכיון שאין הנקודה חלק מעצם המחייב של כתיבת שתי אותיות, רק שהיא באה לעקור ולשנות את הכתיבה, אם כן אין כאן עקירת הכתיבה אלא אם צריכים למחוק את הנקודה, אבל אם אפשר לתקן את הנקודה על ידי הוספה אין כאן עקירה, וזה נכון גם לפני התיקון בפועל.

ולכן אם התחיל לכתיב "שמעון" ורשם נקודה של חיריק תחת השי"ן, ואחר כך הוסיף אות מ"ם (בלי שבא או עם שבא), הרי הוא חייב על כתיבת תיבת "שם" בצירי או שמו של שם בן נח בצירי, או מלת "שם" בקמץ, כיון שאפשר להוסיף על חיריק לעשות אותו צירי או קמץ.

אבל אם התחיל לכתוב "שמואל" והוסיף נקודה של שבא תחת השי"ן, אז אינו חייב על שמו של שם בן נח, כיון שאי אפשר להפוך שבא לצירי. ועל כרחך שהוא חייב מחמת תיבת "שם" בקמץ, כיון שאפשר להוסיף על שבא לעשותו קמץ.

ונמצא שמה שכתב רש"י שבא רבי יהודה להשמיענו שחייבים על תיבה קטנה מתוך תיבה גדולה, אף על פי שבמשנה תנן "שם קטן משם גדול" וכל הדוגמאות הן שמות של אנשים, הרי מבואר שבמשנה עצמה למדנו חיוב על תיבה, על ידי שהוסיף תנא דוגמא של שם משמואל, ומיושבת קושיית מעכ"ת למה נקט "שם משמעון ומשמואל".

והדין של "נח מנחור" מובן גם כן לפי זה, שהרי אם כתב קמץ תחת נו"ן על מנת לכתוב שם "נחור", ואחר כך הוסיף חי"ת, אז חייב רק על תיבה של "נח" בקמץ, פי' חפץ שבא למקום מנוחתו.

והחידוש הנוסף שנאמר בזה, שלא למדנו מדין "שם משמעון ומשמואל" הוא, שכיון שלפי שיטה זו מחייבים על תיבה גם כן ולא רק על שם אדם, אם כן יש צד לומר שחייב רק באופן שהחלק השני של תיבה הגדולה הוי גם כן תיבה קטנה בפני עצמה, שאז נחשבת כתיבתו כצירוף של שתי תיבות.

ואם כן היה מקום לומר שרק "שם משמעון ומשמואל" חייב, משום שאפשר לחלק אותם לשתי תיבות, "שם עון" או "שם ואל", ואולי חייב רק בכהא גוונא, קא משמע לן "נח מנחור" שיש לחייבו אף על פי שאין החלק הנוסף של התיבה הגדולה יכול להיות תיבה קטנה לעצמה.

ובציור של "דן מדניאל" יש כאן גם שם אדם (דן בן יעקב) וגם תיבה רגילה (דן את דיננו) אם רשם קמץ תחת דלי"ת, אבל יש לומר שבא לחדש שכמו שפתוח ועשאו סתום כשר, גם כפוף שעשאו פשוט כשר.

והטעם להבאת "גד מגדיאל" אולי יש לומר, שאם יכתוב פתח תחת גימ"ל באופן שאין מקום להוסיף מתחתיה, כגון שהיא בסוף הדף ממש, אם כן חייב מצד התיבה של "גד" בפתח, כמו שנאמר (במדבר יא:ז) "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח", ושוב יש כאן הלכה וחידוש לפי רב חסדא, שחייבים גם על תיבה קטנה.

[ועוד יתכן לומר, דהא איתא במסכת סוטה (לד:), תניא אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואם כן יש מקום לטעון שאין "גדיאל" נחשב שם או תיבה בכלל, אם אינו כותבו בקלף של ספר תורה, ועיין בסברא זו.]

י. ד. ה.