לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

ופירש רש"י וז"ל, אבודין. על ידי עכברים או ריקבון: לא ידע בהן. למוכרן, וטעמא מפרש בגמרא: עכ"ל.

ובגמרא (לח:), אתמר שבוי שנשבה, רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו, שמואל אמר מורידין קרוב לנכסיו, כששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין, כי פליגי בשלא שמעו בו שמת, רב אמר אין מורידין דלמא מפסיד להו, ושמואל אמר מורידין, כיון דאמר מר שיימינן להו כאריס לא מפסיד להו, ע"כ.

ועל זה איתא, מיתיבי, רבי אליעזר אומר ממשמע שנאמר (שמות כב) "וחרה אפי והרגתי אתכם", יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה תלמוד לומר "והיו נשיכם" וגו', מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן, ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן, אמר רבא לירד ולמכור תנן, הוה עובדא בנהרדעא ופשטה רב ששת מהא מתניתא, אמר ליה רב עמרם דלמא לירד ולמכור תנן וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, קרוב. הראוי ליורשו ואין קרוב ממנו: בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין. דאם יבאו הבעלים קודם שיאכל זה הפירות, יטול זה כשאר אריסין ויחזיר השאר, ואם יבאו עדים שמת ירש הכל: מפסיד להו. ולא יזבל הקרקעות ויזרעם תמיד ויכחישם: כיון דאמר מר. לקמן "וכולם שמין להם כאריס" אם יבאו הבעלים שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר וכו': אלא מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא כו'. שילכו בשבי ולא ידעו בניהם אם חיים אם מתים, ויהיו נשיהם אלמנות לעולם, שאין בית דין מניחין אותן לינשא, ובניהם כיתומים שלא ירשו נכסיהם וכו', שמע מינה אין מורידין: הוה עובדא בנהרדעא. בשבוי שירד יורשו לנכסיו: ופשטה רב ששת מהא מתניתא. דאין מורידין: אמר ליה רב עמרם דלמא לירד ולמכור תנן. [קתני] תנא דאין מניחין, אבל לעשות ולאכול וליטול כאריס שפיר דמי: עכ"ל.

ושאל מע"כ בחכמה וז"ל, צ"ע מדוע פירש רש"י כן אצל רב עמרם ולא אצל רבא, עכ"ל.

והיא קושיא חזקה, ובפרט שהרי אצל רבא לא טרח רש"י כלל לפרש הא דאמר "לירד ולמכור תנן", הרי שדברים פשוטים הם שבא רבא לומר שיש להוריד קרוב לנכסי שבוי כדעת שמואל, רק שאין לו זכות למכור את הנכסים עד שיוכיחו שמת קרובו והוריש לו את הנכסים. ואם כן מה זה שהאריך רש"י לפרש לפי רב עמרם, שאם "לירד ולמכור תנן" אז "לעשות ולאכול וליטול כאריס שפיר דמי", וצ"ע, עכ"ק.

ובכלל יש חידוש בסוגיא זאת לגבי ענין זה, שאף על פי שהקדימה הסוגיא מחלוקת בין רב ושמואל, מכל מקום אין אומרים כאן שפסק רב ששת כדעת רב, אלא שפסק רב ששת כדעת הברייתא. וכן מפורש בלשון הגמרא "ופשטה רב ששת מהא מתניתא", וגם פירש רש"י דפשטה רב ששת "דאין מורידין", ולא שפסק רב ששת כדברי רב נגד שמואל.

והרי רב עמרם משיב לדברי רב ששת, אבל גם הוא עוסק רק בפירוש הברייתא, ומסכים ליסודו של רב ששת שיש לנהוג הלכה למעשה לפי דברי הברייתא.

ובכלל יש להעיר, למה יש צורך להביא את כל הסיפור של רב ששת ורב עמרם אם כבר הביא הש"ס שיש תיובתא לשמואל מהך ברייתא, ודחה רבא על פי טענה של "לירד ולמכור תנן", ומה ניתוסף לנו על ידי סיפור זה.

ולזה נראה דנקט רש"י שזהו החידוש של הסיפור, שירד היורש מעצמו ואם כן דנים אם להוציאו, ואין זה דומה למחלוקת של רב ושמואל אם להורידו לכתחילה.

ובא רב ששת ומחדש שאין לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שאף על פי שלשון הברייתא הוא "ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן", נקטינן דמשמע בכל גווני ואפילו ירדו מעצמם, שאין מניחין אותן לישאר, ובפרט שהרי בניו של אדם הצעירים גרים בביתו והם נמצאים בתוך נכסי אביהן בדרך ממילא. ומזה למד רב ששת שאין מורידין כלל, ואפילו אם היורש ירד מעצמו יש להוציאו.

ואם כן כשבא רב עמרם וטוען בלשון "ודלמא", אין כוונתו לומר שיש לפסוק לכתחילה כדעת שמואל שמורידין יורש לנכסי שבוי, אלא שכיון שכל יסוד פסק ההלכה של רב ששת הוא מהברייתא ולא משיטת רב, אם כן כיון שיש צד לדחות את הראיה מן הברייתא אין כאן הוכחה ודאית, ואף על פי שלכתחילה אין מורידין וכמשמעות הפשוטה של הברייתא, מכל מקום בדיעבד אין להוציא את היורש מנכסי השבוי.

וזהו שהאריך רש"י להביא לשון ארוך של "אמר ליה רב עמרם דלמא לירד ולמכור תנן", להדגיש כמה נקודות יסודיות, א' "אמר ליה" שיש כאן תשובה דוקא לרב ששת, ב' "רב עמרם" שזו דעת רב עמרם ואינה כדברי רבא, ג' "דלמא" זהו רק בתורת ספק. וכל זה ניתוסף על לשון "לירד ולמכור תנן" השוה עם לשונו של רבא.

וגם נקט רש"י בפירושו לדברי רב עמרם, תנא "דאין מניחין" וכו', ושינה מלשון "אין מורידין" שהוא יסוד שיטתם של רב ורב ששת. והביאור הוא כנ"ל, שבציור זה נקט רב ששת שלא רק שאין מורידין אלא גם "אין מניחין" אותו לישאר שם בדיעבד, ועל זה טוען רב עמרם שגם אם אין מניחין לנהוג כיורש ודאי מכל מקום כאריס שפיר דמי.

וגומר רש"י דבריו ואומר, שטענת רב עמרם היא שעל פי הצד שיש לדחות את הראיה מן הברייתא אז "לעשות ולאכול וליטול כאריס שפיר דמי", שיש לו זכות לעשות ולאכול וליטול כאריס, ואין חייבים להוציאו משם, שהרי בית דין מעמידים אפוטרופוס על נכסי שבוי ויש להם למסור אותם לאריס ולהחזיק את הרווחים לטובת השבוי לכשיחזור, או להאכיל אשתו ובניו לפי הצורך [עיין כתובות (מח.) מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומפרנסין בניו ובני ביתו], ויש להם זכות להשאיר אותו שם כשאר אריס אלא אם כן יראו עליו סימני פשיעה ועצלות, והוא לא יקח יותר משכר אריס דעלמא.

ואם כן יש נפקא מינה עצומה בין שיטת רבא אליבא דשמואל, ושיטת רב עמרם אליבא דרב ששת שסומך על הברייתא להלכה, שלפי רבא נקטינן שבית דין נותנים ליורש זה זכות ירידה גמורה, וזה כולל "ואם יבאו עדים שמת ירש הכל", כמו שכתב רש"י בציור של שמעו שמת, והיינו שהוא יורש למפרע ואין זה נחשב שהוא זכה מידי בית דין כלל, ואז הרי הוא חייב מעשר כבעל השדה ואינו נפטר מדין לקוח.

אבל לפי רב עמרם אם משאירים את היורש שם בדיעבד, מחמת ספק בכוונת הברייתא, אם כן כל זכותו להיות שם באה לו על ידי בית דין כשאר אריס והוא זוכה על ידם, ולזה אם ישמעו אחר כך שמת השבוי ויורש זה בא לירש את השדה, לא יירש למפרע אלא מכאן ולהבא, ואותם פירות שהוא תלש לפני ששמע על מיתת השבוי יהיו פטורים ממעשר מדין לקוח.

על כל פנים דברי רש"י מבוארים ומדוקדקים, וקושייתו של מע"כ מתיישבת בטוב טעם ודעת, שיש צורך לכל הפירוש הזה שהאריך רש"י לפי רב עמרם, ולא עוד אלא שיש כאן מפתח להבנת כל השקלא וטריא, ולעמוד על יסודות הסוגיא ולכוין שיטותיהם של כל האמוראים בעזה"י.

מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי, מדרבנן נשמע דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי, וממאי, דלמא עד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל הכא אלא משום דקא כליא קרנא, אבל התם הכי נמי דאין מורידין וכו', [ופריך] למימרא דתרי טעמי נינהו, והאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואמר שמואל מורידין קרוב לנכסי שבוי, לאו משום דחד טעמא הוא, [ודחי] לא, תרי טעמי נינהו וכו', ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, מדרבן שמעון נשמע דמורידין קרוב. הראוי לירש: בנכסי שבוי. לקרקעות שבוי לעבדן ולשומרן עד שיבאו הבעלים, ולקמן פליגי בה אמוראי: עד כאן לא קאמר רבן שמעון הכא. דמוכרן: אלא משום דקא כליא קרנא. אם יניחם שם, אבל קרקעות וכרמים אף על פי שמתקלקלות קצת לא כליא קרנא: דתרי טעמי נינהו. מתניתין ונכסי שבוי, ואיכא דאית ליה מוכרין פירות האבודין, ולית ליה מורידין: עכ"ל.

ובתר הכי איתא, אתמר שבוי שנשבה, רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו, שמואל אמר מורידין קרוב לנכסיו, כששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין, כי פליגי בשלא שמעו בו שמת, רב אמר אין מורידין דלמא מפסיד להו, ושמואל אמר מורידין, כיון דאמר מר שיימינן להו כאריס לא מפסיד להו, ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, קרוב. הראוי ליורשו ואין קרוב ממנו: בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין. דאם יבאו הבעלים קודם שיאכל זה הפירות, יטול זה כשאר אריסין ויחזיר השאר, ואם יבאו עדים שמת ירש הכל: מפסיד להו. ולא יזבל הקרקעות, ויזרעם תמיד ויכחישם: כיון דאמר מר. לקמן "וכולם שמין להם כאריס" אם יבאו הבעלים שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר וכו': עכ"ל.

ויש לתמוה על סתירת דברי רש"י, שבתחילת הסוגיא כתב שהדין של שבוי שנשבה אם מורידין קרוב היינו "קרוב הראוי לירש", משמע ששייך דין זה בכל הראוי לירש גם אם אינו היורש הראשון, וכל שכן אם הוא אחד מכמה שותפים בירושה כגון באחד מן האחים, אבל אחר כך חזר רש"י לגבי מחלוקת רב ושמואל ופירש שהקרוב הוא "הראוי ליורשו ואין קרוב ממנו", הרי שצריכים לא רק יורש אלא "היורש" הראשון, וסותר עצמו תוך כמה שורות בסוגיין, וצ"ע.

ונראה מבואר בזה, שיש חילוק בין תחילת הסוגיא שהביאה דין מורידין קרוב לנכסי שבוי אגב דינה של משנתינו, ובין סוף הסוגיא דאיתמר בו מחלוקת של רב ושמואל אם מורידין קרוב לנכסי שבוי, שהמקשן שרצה לדמות דין שבוי למשנתינו יש לו הבנה אחרת בדין זה, דלא כפשוטה של מחלוקת רב ושמואל.

שהרי במשנתינו למדנו שלפי רבן שמעון בן גמליאל, מוכרים את הפקדון כדי לשמור את השויות שלו מהפסד, ואם מדמים דין זה להורדת קרוב לנכסי שבוי, על כרחך שהסברא היא להוריד את הקרוב לטובת השבוי ולא לטובת הקרוב. וזהו הצד לומר דחד טעמא נינהו.

וכן פירש רש"י להדיא שאם מדרבן שמעון נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי, היינו "לעבדן ולשומרן עד שיבאו הבעלים", שכל זה נעשה לתקנת הבעלים והנכסים ואין דואגים לטובת הקרוב כלל, וקרוב זה דומה ללוקח בעלמא בציור של משנתינו, שמוכרים לו את הפקדון.

ואמנם כדמסקינן דתרי טעמי נינהו ומביאים דאיתמר מחלוקת בין רב ושמואל אם מורידין, היינו שאין דין זה דומה למשנתינו כלל, אלא מורידין את הקרוב משום שדואגים לו ולזכיותיו, שלא יפסיד את הירושה שלו על ידי חוסר הידיעה על מצבו של בעל הנכסים השבוי.

וזהו שמקדימים שאם שמעו על השבוי שמת כולי עלמא מודי שמורידין, וזו ודאי סברא מצד טובת היורש ולא מצד טובת הבעלים, כיון שכמעט ברור שכבר מתו הבעלים, וכן פירש רש"י שאם יבאו עדים שמת יוכל לירש הכל, ואם יתברר שלא מת השבוי אז לפחות יחזיק היורש בחלק האריס.

ואם כן גם בשלא שמעו שמת, שסובר שמואל שמורידין מפני שסומכים עליו שלא לקלקל את הנכסים, אין מחפשים ראיה שהקרוב "יעבוד וישמור", שכל זמן שאינו חשוד לגרום הפסד וקלקול הרי הוא זכאי ליהנות מצד זכות הירושה.

ומיושבת בזה סתירת הפירושים של רש"י, דבתחילת הסוגיא נקט דהך קרוב היינו "ראוי לירש", ואינו צריך להיות "ראוי ליורשו ואין קרוב ממנו", שכל מי שהוא שייך לקרוביו ויורשיו יש סברא לבקש ממנו לעבדה ולשמרה לטובת קרובו השבוי.

אבל בסוף הסוגיא [שהוא עיקר המחלוקת דאיתמר בין רב ושמואל בענין זה להלכה] נקטינן שמורידין לטובת היורש, לשמור את זכויותיו, ולא לטובת הבעלים לשמור את נכסיו, ואם כן נקט רש"י שזה אינו שייך אלא במי שהוא "ראוי ליורשו ואין קרוב ממנו", שהוא היורש בפועל ויש לעזור לו בשמירת הירושה וקבלתה.

ויש לזה סמך בדקדוק לשון רש"י בתחילת הסוגיא, שהסביר ענין הורדת קרוב לנכסי שבוי, ואז הוסיף "לקמן איפליגו בה אמוראי". ואינו מובן, איזה צורך היה לו להזכיר את המחלוקת, והלא היא באה מיד אחר כך בסוגיין ולא בריחוק מקום.

ובפרט, דהא נקט רש"י לשון "לקמן", ובכללי רש"י לבעל שיירי כנסת הגדולה המודפסים בסוף מסכת ברכות, כתב שכל מקום שכותב רש"י לשון "לקמיה" היינו בקירוב מקום, ולשון "לקמן" היינו בריחוק מקום. ואם כן תימה, למה נקט לשון "לקמן" על דבר שבא מיד אחר כך בגמרא, וצ"ב.

ולפי הנ"ל מבואר, שהרי הוכחנו בכמה מקומות שכמו שברוב פעמים הרי לשון "לקמן" היינו ריחוק מקום, וכדברי בעל שיירי כנסת הגדולה הנ"ל, לפעמים הרי הוא ריחוק ענין ולא ריחוק מקום. כלומר, שאם הגמרא משנה באמצע הסוגיא את יסוד ההבנה בענין הנידון, אז הרי זה "לקמן", דהיינו ענין המשונה ורחוק מענין זה.

ומבואר היטב למה הקפיד רש"י להזכיר את המחלוקת הבאה, וגם כתב שהיא "לקמן", שעל ידי זה רמז לנו שעכשיו דנים לפי הצד של חד טעמא הוא, אבל המחלוקת היא מיוסדת על הצד של תרי טעמי נינהו.