לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) גם יש לעמוד בסוגיא זו, הרי אם בא רבא ואומר בפירוש משנתינו "לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה" וכו', ומקשים על זה "הניחא לשמואל אלא לרב מאי איכא למימר", למה יש לנו לשנות את המימרא לגמרי ולומר "אלא אי איתמר הכי איתמר", ולמה לא נימא בפשיטות שמפרש רבא למשנתינו אליבא דשמואל, ובפרט דהא קיימא לן הילכתא כשמואל בדיני, ואיזו קושיא יש כאן אם רבא פוסק כשמואל, וצ"ע.

ואף על פי שבתחילת הסוגיא במימרא דרבא לגבי גללים, פריך הש"ס נמי "הניחא לשמואל אלא לרב מאי איכא למימר", שם יתכן שאם לא היו מוצאים תירוץ לקושיא זו היו מוכנים לפרש דאין הכי נמי פסק רבא כשמואל, אבל כאן שלא מצאו תירוץ באמת ובגלל זה מחקו את כל הגירסא הקודמת והסיקו "אלא אי איתמר הכי איתמר", בודאי תימה למה לא השאירו את דברי רבא כפי הנוסחא שנמסרה להם, ולמה לא הגיעו למסקנא שבאמת נאמרו דברי רבא אליבא דשמואל, וצ"ע.

ונקדים להעיר עוד, שהרי בהמשך הגמרא אחרי שנדחית נוסחא זאת במימרא דרבא גרסינן אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור, מאי טעמא גרמא בעלמא הוא וכו', ע"כ.

ומבואר שלמסקנא נקטינן שהציור הפשוט של שור שהבאיש את המים בנפילתו לבור, הוא "שהבאיש מגופו", ופירש רש"י על זה וז"ל, מגופו. שהיה מלוכלך בטיט: עכ"ל. הרי שהטיט נפל מעל הגוף והבאיש את המים, והיינו "הבאיש מגופו".

ויש לתמוה על זה, אם קלקול המים בא על ידי טיט שהיה מדובק לעורו של השור מבחוץ, ואינו בא על ידי זיעה ולכלוך השור שמתחיל מתוך הגוף, אם כן למה דחה הש"ס את הנוסחא המקורית של דברי רבא שאם הבאיש אחר נפילה פטור, מחמת הקושיא אליבא דרב שאין זה בור כיון שממונו הוא, והלא אף על פי שגוף השור ממונו הוא באמת, טיט שעליו לאו ממונו הוא ואפקורי מפקר ליה.

ובפרט, שהרי בתחילת הסוגיא לגבי גללים תירצו לשיטת רב, דסתם גללים אפקור מפקר להו, אף על פי שגללים באים מתוך הגוף וגם יש בהם צורך לזבל את השדות, ואם כן כל שכן שטיט הנדבק בדרך לכלוך לגוף השור מבחוץ אין לך דבר הפקר יותר מזה, ולמה לא תירצו שהטיט בור הוא גם לשיטת רב, ושזו היא כוונת רבא במימרא שלו, וצ"ע.

וגם אם תטעון שאי אפשר להעמיד כן כוונ ת רבא, כיון דנקט בלשונו "הרי שור בור" ולא נקט שהטיט הוא בור, הא גופא קשיא, למה נקט רבא שהשור הוא בור אם הנזק נעשה על ידי הטיט ולא על ידי השור, וצ"ב.

או קצת באופן אחר, אם הסוגיא מוכנה מחמת קושיא זו למחוק את כל המימרא של רבא, ולומר "אלא אי איתמר הכי איתמר" מימרא אחרת לגמרי, למה לא נשאיר את המימרא עם שינוי קצת, שהטיט הוא בור ופטור על הכלים, וצ"ע.

ב) וצריכים לחדש בזה, דאף על פי שאחר נפילה לא הוי מזיק ממש ודמי לבור כמו שפירש רש"י, מכל מקום לרב כל זמן שהוא נקרא שור וחיובו מחמת ממון, שוב יש לנו מזיק הנלמד מהיזק של שור חי, וכיון שדנים שור מת זה כדבר היוצר ופועל נזק כמו שור חי, ואין זה גדר של תקלה ונזק דממילא כמו בור, שוב רואים את הטיט היורד מגוף השור לתוך המים כדבר שהשור עשה ופעל מעצמו, ודנים היזק זה כמעשה שור שחייב על הכלים, ולא כמו בור דממילא, שפטור על הכלים.

ונמצא שיש חילוק גדול בין שור של הפקר שנפל לבור שיש לו תורת בור, ושור של בעלים שאין לו תורת בור, שבשור הפקר דנים את הטיט שעליו כבור בפני עצמו, שיש כאן שור בור וגם טיט בור, ואין טעם לומר שהטיט טפל להשור, שזה תקלה לעצמו וזה תקלה לעצמו, אבל בשור של בעלים שנידון כשור המזיק, מייחסים אליו גם את טינוף המים הבא על ידי הטיט והלכלוך שלו.

ומדוקדקים בזה דברי רבא, האומר "הרי שור בור ומים כלים", שהוא דן את ההיזק כדבר הבא מן השור ולא כהיזק הבא מן הטיט כדבר נפרד.

ואם כן יש לומר שזו היא ראיית הסוגיא שדעת רבא היא כמו רב ולא כמו שמואל, שאם היה סובר כשמואל שכל תקלה בור הוא, אז היה דן את הטיט כבור ומזיק בפני עצמו, ולא היה טפל לשור כלל, ואם כן כשאומר רבא "הרי שור בור" ואינו אומר "הרי טיט בור", רואים מזה שהוא אינו סובר שהטיט נפרד מהשור כשמואל, אלא סובר שגם היזק הטיט נחשב כהיזק הנעשה על ידי השור.

ואף על גב דאמרינן הניחא לשמואל וכו', היינו לרווחא דמילתא, לומר שלפי שמואל יש לשור זה תורת בור, אבל בודאי אי הוה סבר רבא כשמואל הוה אמר שהטיט הוא הבור ולא שור עצמו.

אבל עיקר הקושיא הוא דהא רבא כרב סבירא ליה, שהשור הוא המזיק ולא הטיט, וזה שייך רק אם אין לו תורת בור וממונו הוא ומשורו למדנו, ואז קשה דאם כן חייב על הכלים כדין שור ואין לפוטרו על הכלים כדין בור.

ועל כל פנים קושיית מע"כ מתיישב בטוב, שבתחילת הסוגיא לגבי גללים אין צורך להוסיף הסבר לדבר, למה לפי רב אין לפטור בור של גללים מלשלם על כלים שנטנפו, ולזה לא פירש רש"י כלום, אבל בסוף הסוגיא לגבי שור שנפל לבור, חייבים להסביר שכל הצד לומר "הרי שור בור" הוא רק אם הוא נידון גם כשור וגם כבור, וזה אי אפשר כיון "דלית ליה תורת בור וממונו הוא ומשורו למדנו", שיש כאן שור הפועל את קלקול המים על ידי הטיט שבגופו, ושור המזיק חייב גם על הכלים, ודוק.

ג) ואמנם לא אמנע הנעימה, דכיון דדלית חספא גלית מרגניתא, ולבי אומר לי שיש בדברי רש"י עוד כוונה עמוקה, ליישב את הסוגיא כתיקונה.

ונקדים קושיא הנ"ל, למה לא השיבה הסוגיא שבאמת אמר רבא למימרא שלו לדעת שמואל, כיון שהלכה כשמואל בדינים ולא באיסורים, וצ"ע.

ועוד יש להקשות סתירה גדולה בין דברי רש"י כאן ופירושו במקום אחר, דהא לעיל (י.) איתא, [תנו רבנן] חומר באש מבבור וחומר בבור מבאש וכו' לעולם רבנן היא [שפטרו כלים בבור] ותנא ושייר וכו' שייר "טמון" וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, שייר טמון. דהוה ליה למתני חומר בשור ובור מבאש שאם וכו' נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב, ואף על גב דטמון בשק, מה שאין כן באש וכו', עכ"ל.

ומבואר מדברי רש"י שם, שבעל הבור חייב לשלם על התבואה שבתוך השק שעל גבי החמור, הרי שאף על פי שאין חייבים בבור על כלים שנפלו בו וגם אם החמור לובשם על גופו, שאני תבואה שאינה דומה לכלים ממש, שרק בכלים אומרים "שבירתן זו היא מיתתן", אבל בשאר חפצים אין אומרים "היזקן זו היא מיתתן".

ותימה, שהרי דבריו שם סותרים לדבריו כאן, שכאן כתב שדן רבא את המים כמו "כלים" בבור, כיון שאין לחלק בין חפצים לכלים ובין היזק לשבירה, אבל שם נקט שחייב בעל הבור לשלם על התבואה, כיון שרק כלים שיש בהם שבירה נתמעטו ולא חפצים בעלמא, והיא סתירה גדולה וצ"ע.

ובאמת כבר מפורש כן בדברי התוס' שם, שכתבו וז"ל, שייר טמון. דפטור באש ושור ובור חייב, ופירש הקונטרס כגון וכו' אם נפל בבור שק מלא תבואה חייב, ולא דק, דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטים מחמור דבור כמו כלים, כדאמר בסוף הפרה (מח:) גבי נפל לבור והבאיש מימיו לאחר נפילה, שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים: עכ"ל.

הרי שהקשו התוס' כקושיא דידן על רש"י שם, אלא שהם הקשו מן הסוגיא, והוספנו להקשות סתירת הפירושים, שכאן מפרש רש"י את הסוגיא כפשוטה, שכל חפצים שאינם בעלי חיים הרי הם בכלל "כלים" לגבי מיעוט זה, ופטור עליהם בעל הבור, והיא סתירה גלויה וצע"ג.

וחזינן לדעתיה של רש"י, דהא תניא לעיל (כח:), "ונפל שמה שור או חמור", שור ולא אדם חמור ולא כלים, מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, שור ולא אדם חמור ולא כלים. והני מילי היכא דמת האדם, דקרא במיתה משתעי דכתיב "והמת יהיה לו", אבל בנזק אדם חייב בכל הבור, דקרא מכופר ממעטינן: וכלים פטורין. על נזקי כלים פטור בעל הבור, דשבירתן זו היא מיתתן וכו', עכ"ל.

הרי שפירש רש"י שם כפירושו לעיל מיניה (י.) לגבי "שייר טמון", שהמיעוט הוא על כלים מצד שם "שבירה" או "קריעה" ששייכים בהם, וכדמשמע לשון הברייתא שהמיעוט הוא בכלים שנשתברו ונתקרעו, שהרי שבירה וקריעה היא מעין מיתה על כלי שנבנה ונעשה, אבל בהיזק בעלמא על חפצים לא שייך מיעוט כזה, שאין כאן חשיבות של מיתה אם אין בהם שבירה או קריעה.

ומדוקדק היטב לשון הברייתא שם, שאחר שכבר הזכירו את המיעוט של "חמור ולא כלים", מתחילים מחדש לומר "מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים".

ולפום ריהטא אינו מובן, למה צריכים להביא דוגמא לפטור כלים, וגם למה צריכים להביא דוקא בציור של לבישת הכלים על הבהמה, וגם איזה חידוש נאמר כאן ששייך לייחס אותו לחכמת החכמים בלשון "מכאן אמרו", וכל זה צריך טעם.

ולפי הנ"ל בפירוש רש"י מבואר, שבא בזה להדגיש שהמיעוט הוא דוקא על כלים ולא על שאר חפצים, כיון שרק בכלי שהוא יצירת ידי אדם שייך בו ענין שבירה או קריעה, וזו נחשבת מעין מיתה כיון שיש בה ביטול צורה של דבר המורכב והנבנה, אבל בתבואה או מים אין כאן מיתה אלא היזק, ודומה לנזקי אדם ולא למיתתו, ולזה לא נתמעט הבור מלהתחייב עליהם.

ואופן הדרשה הוא שחייבים על שור ועל חמור ולא על הכלים שעליהם, ולזה הוסיפו חידוש של "מכאן אמרו" להגדיר את תוכן דרשה זו, והציור הבולט של הדרשה הוא באופן שיש כאן כלים חשובים הנעשים לבהמה, וגם יש מיתה לבהמה ושבירה או קריעה לכלים בבת אחת, ואף על פי שיש כאן מיתה חשובה הן בבהמה והן בכלים, הרי חייבה תורה רק על הבהמה ולא על הכלים.

ואמנם בא רבא בסוגיא שלנו וחידש שיטה אחרת, שאף על פי שדורשים "חמור ולא כלים", נקטינן שאין כאן דרשה גמורה למעט דבר שהייתי רוצה לחייב עליו, אלא שכוונת הדרשה היא לומר שכיון שלא נאמר בתורה חיוב אלא בשור ובחמור, יש לנו לומר שרק פרטים הללו נתחייבו ולא יותר.

וזה מדוקדק בלשון רבא שאמר "ולא מצינו בבור שחייב בו את הכלים", וכן אמר רב פפא תלמידו אליביה בתחילת הסוגיא, והיינו שאין כאן מיעוט להוציא את הכלים מחיוב של אב נזיקין בבור, רק שלא מצינו שנתחדש חיוב בור אלא בבהמה ולא מצינו חיוב בכלים.

ונפקא מינה לגבי שאר חפצים כמו תבואה ומים, שלדעת תנא דברייתא דלעיל (כח:) יש כאן חיוב בבור, שכיון שצריכים מיעוט גמור לא נתמעטו אלא כלים, שהדרשה היא על חמור וכלים שעליו, שחייב רק על מיתת החמור ולא על שבירת וקריעת הכלים, וממילא נשארו שאר חפצים בחיובם.

אבל לדעת רבא בסוגיין אין כאן מיעוט גמור, אלא נקטינן שלא שמענו חיוב בבור אלא בשור וחמור, וכמו שלא מצינו חיוב בכלים לא מצינו בשאר דברים, ואם תבא ותטעון מסברא שרק בכלים הרי שבירה היא כמיתה אבל בשאר חפצים אין כאן מיתה, יש להשיב שסברא זאת בלי דרשה אינה מוכרחת, ויש לנו לתלות שגם שאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן.

וחידוש זה של רבא אינו נצרך בציור של תחילת הסוגיא, שטינפו גללים את הכלים, שהרי בכלים פטור לכולי עלמא, אבל במימרא של רבא בסוף הסוגיא לגבי מים שבתוך הבור, צריכים להסביר את היסוד לפטור את המים, וזהו שהאריך רש"י להסביר את כל החשבון של "הזיקן זו היא מיתתן". ומיושבת קושיית התוס' בפרק קמא הנ"ל, וגם סתירת דברי רש"י שעמדנו עליה.

ד) אלא דהא גופא צריך ביאור רב, במה נחלקו שתי שיטות הללו בביאור דרשה של "חמור ולא כלים" אליבא דרבנן, שיש סוברים שהוא מיעוט גמור ושייך רק לגבי כלים, ויש סוברים שהוא בגדר של "לא מצינו" חיוב כלים בבור, ואז נקטינן שגם בשאר חפצים לא מצינו חיוב בבור.

ונראה לבאר בזה, על פי דברי הגמרא לעיל (כט:), דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן, בור ברשות הרבים וחמץ משש [שעות] ולמעלה, ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, משש שעות ולמעלה. אין חמץ ברשותו דאף על גב דאיתיה, אסור בהנאה, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא: עכ"ל. ועיין בסוגיא שם שיש משמעות שדברים הללו שנויים במחלוקת.

ויש לומר, ששיטה זאת הסוברת שעשה הכתוב את הבור ברשות הרבים כאילו הוא ברשותו, מפרשת שכל פרשת נזיקין בתורה בנויה על היסוד של נזקי מעשה האדם כמו אדם ואש למ"ד אשו משום חצו, או נזקי ממון כמו שור ואש למ"ד אשו משום ממונו, שהחיוב חל על האדם בתורת בעל הממון, ואם כן לא יתכן חיוב בבור עד שהכתוב מכניס אותו לרשותו, ואז הרי גם בור הוא נזקי ממון כמו שור.

ומעתה נראה שבזה נחלקו שתי השיטות אליבא דרבנן שפטרו את הכלים, שלפי מאן דאמר שעשה הכתוב את הבור כאילו הוא ברשותו, אם כן יש כאן מחייב של נזקי ממון בדומה לשור, ומסברא הייתי מחייב גם על כלים ושאר חפצים, ואז צריכים מיעוט גמור לפטור את הכלים, וממעטים רק כלים ולא שאר חפצים.

אבל אם מפרשים שאין הבור ברשותו, ואף על פי כן חידשה התורה פרשה של חיוב מצד תקלה, אם כן אין בו אלא חידושו, ורק שור וחמור שנאמרו בפירוש נתרבו לחיובא, אבל כלים ושאר חפצים לא מצינו בהם חיוב.

ומעתה נראה לומר עוד, דנקט הש"ס שלדעת רב שסובר שאין דין בור נוהג אלא בהפקר, על כרחך שאינו סובר כדעת רבי אלעזר בשם רבי ישמעאל, שהרי אם צריכים להכניס את הבור לרשות האדם כדי לחייבו, איך יתכן לומר שיש קפידא שכל החיוב הוא דוקא בדבר מופקר שאינו ברשותו מצד עצמו.

ומצד שני בדעת שמואל נקטינן איפכא, שהוא סובר שכל תקלה נחשבת בור בין ברשותו ובין שלא ברשותו, ולזה מסתבר לפרש שהחיוב הוא מצד ממון, וכשהוא ממונו הרי בודאי יש כאן ממון המזיק, וחוץ מזה באה תורה לחדש שגם כשאינו ברשותו עשאו הכתוב כאילו ברשותו.

ה) ואם נכון הדבר שעדיף לפרש שמואל כרבי אלעזר, אבל רב ודאי פליג עליה דרבי אלעזר, שוב נמצא שלפי שמואל צריכים מיעוט גמור לפטור כלים בבור, ונקטינן שרק כלים נתמעטו ולא תבואה ומים, אבל לרב שחיוב בור הוא חידוש לחייב על ההפקר, אם כן אין לחייב יותר ממה שנאמר, ואם נאמר שור או חמור "לא מצינו שחייב בו את הכלים", וגם תבואה ומים בכלל כלים לענין זה.

ומיושב לפי זה למה לא תירצה הסוגיא שסובר רבא כמו שמואל שגם בור שלו חייב אף על פי שלא הפקיר, שאף על פי שנקט המקשן בלשון "בשלמא לשמואל" אין זה אלא לרווחא דמילתא, לומר שלפי שמואל שייך ששור זה יש עליו תורת בור אחר שנפל למים, אבל באמת עיקר הקושיא על רבא מדעתו של רב היא מצד המשמעות וההבנה של יסוד שיטת רבא, דמסתברא לאוקמה אליבא דרב.

ונחזור בזה לקושיית מע"כ הפונה קדימה, שעכשיו זכינו להבין יותר כוונת רש"י דוקא בסוף הסוגיא לגבי שור, שהאריך לפרש שלפי רב הרי אין על שור זה תורת בור וממונו הוא ומשורו למדנו, שעל ידי זה מבאר רש"י למה נקטה הסוגיא שדעת רבא היא כמו רב בענין זה.

והביאור הוא, שכיון שדינו של רבא בנוי על היסוד של "לא מצינו בור שחייב בו את הכלים", נקטינן דקסבר שאין חיוב בור מחמת ממונו כלל, ולזה אין צריכים מיעוט גמור למעט את הכלים, והיינו כדעת רב שרק שור חייב מחמת ממון, ואדרבה כל שיש כאן ממון אין כאן תורת בור, וככל מה שנתבאר לנו בזה.

ואברך אותך ואת ביתך בישועות ונחמות ובנחמת ציון וירושלים.

בידידות,

יעקב דוד המניק

השבתי במכתבי לפני כמה שבועות, שני מהלכים ביישוב קושיית מע"כ, ואמנם כעת נראה עוד יישוב הגון לקושיא הנ"ל, ועל ידי זה נבין את דברי רש"י הללו ביתר העמקה בעזה"י, יגדיל תורה ויאדיר.

א) ונראה בהקדם מה שיש להקשות בסוגיא דידן, שהרי בהמשך הגמרא גרסינן, אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור, מאי טעמא גרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מיחייב: ע"כ. ופירש רש"י וז"ל, מגופו. שהיה מלוכלך בטיט: אבל מריחיה. לאו גופיה הוא, דסרחון דנבילה ממילא אתי לה, ונבילה גרמא הוא, שגורמת לסרחון שיבא: עכ"ל.

וצריך ביאור, שאם ריחו גרמא בעלמא הוא ופטור, אם כן ללישנא קמא אינו מובן איזה היזק שייך "לאחר נפילה", והלא הטיט שיורד מגופו מסתבר שיורד כולו בשעת נפילה, ואין שייך למדוד ולומר שטיט זה נפל מגופו בשעה שנפל והיה עוד טיט שנשאר דבוק עד שעבר קצת זמן ואז נפרד מן הגוף על ידי דחיפת המים או לחות המים.

ועל כרחך צריך לומר, שלדעת לישנא קמא נקטינן שאין הריח נחשב דבר דממילא ואין עליו דין גרמא, אלא שהבהמה עצמה מזיעה סרחון מתוך הגוף, ואין זה גרמא אלא היזק בידים שבא מתוך גוף הבהמה, ואין דנים אותה כמו "נבילה" שאין בה כח ליצור היזק מעצמה, אלא כגוף שיש לו כח להזיק על ידי הפקת זיעה וסרחון מתוכו לתוך המים.

ב) אלא שאם כל זה נכון, שוב קשיא לפי דעת שמואל, איך נקטה הסוגיא "הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא", והלא אין היזק בא מגוף הבהמה אל המים בדרך של תקלה כדאשכחן בתחילת הסוגיא לגבי גללים, שהגללים נשארים במקומם ובעל הבית בא ודורך עליהם ומקבל מהם טינוף על בגדיו, אלא ההיזק דומה יותר לשאר מזיקים שעושים איזו פעולה או זורקים איזה דבר ממקום למקום לגרום היזק, שהרי גוף הבהמה מפיק סרחון מתוכו אל תוך המים, ואין ההיזק בא על ידי שהמים נתקלים בו במקומו, וצ"ע.

וליישב קושיא זאת נקדים סוגיא דלעיל (ג.,ג:) דאיתא, וכי קאמר רב פפא [תולדותיהן לאו כיוצא בהן] אתולדה דבור, תולדה דבור מאי ניהו וכו', אלא אאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים וכו' ואי דלא אפקרינהו אי לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו היינו בור, ולרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, אי דלא אפקרינהו לשמואל דאמר. התם בהמניח את הכד (כח:) כל תקלה בור הוא ואע"ג דלא הפקיר, היינו בור: ולרב דאמר. כל תקלה שלא הפקירה משור למדנו, מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב: היינו שור. ולאו תולדה דבור נינהו, ובשור אמרן לעיל תולדה דשור כי שור וכו', עכ"ל.

וכתבו התוס' שם (ג:) וז"ל, משורו למדנו. היינו קרן, דשן ורגל פטורין ברשות הרבים וכו', וא"ת היכי גמר משור, מה לשור שכן בעל חי וכוונתו להזיק, ומפרש רשב"ם דאתי מבור ושור ממה הצד וכו', אבל קשה, כיון דמבור נמי יליף, לפטרו בהו כלים כבור, ולקמן בהמניח (כח.) מחייב בהו רב כלים, גבי נשבר כדו: עכ"ל.

הרי יש בדברי התוס' יסוד וקושיא ותירוץ ונפקא מינה וקושיא, א' יסוד שכוונת רב באמרו "משורו למדנו" היינו שהוא לומד מאב של קרן ולא מאבות של שן ורגל, ב' קושיא איך לומדים משור לאבן, והלא שור הוא בעל חי, ועוד שהרי אב של קרן בנוי על "כוונתו להזיק", ג' תירוץ של הרשב"ם שכוונת רב היא ללמדו מצירוף של קרן ובור, שהרי בור אינו בעל חי וכוונתו להזיק, הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך, ד' נפקא מינה לפי דברי הרשב"ם, שאם לומדים אבנו סכינו ומשאו ברשות הרבים מצירוף של קרן ובור, שוב אין לנו מקור לחייב על נזקי כלים, שהרי בור פטור על הכלים, ה' קושיא על דבריו מדברי רב בפרק המניח (כח.) לגבי נשבר כדו, שחייב גם על הכלים.

ג) ויש להוסיף ולהקשות על הרשב"ם מסוגיא דידן, הן מתחילת הסוגיא לגבי גללים, והן מסוף הסוגיא לגבי שור שנפל לבור והבאיש את המים, שמפורש בסוגיא שדברי רבא שפטר על הכלים כיון שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים, נאמרו רק לשמואל ולא לרב, ולרב חייב על הכלים אם לא הפקיר את התקלה.

וקשה על הרשב"ם, שהרי לדעתו גם רב שאומר שתקלה שלא הופקרה חייבת משום שור, אין כוונתו ללמוד את כל החיוב מאב של קרן השור, אלא מצירוף של קרן ובור, ואם צריכים להביא חלק מן המקור מאב של בור, אם כן אי אפשר לחייב על הכלים, שאין הדבר הנלמד יכול להיות יותר חמור מהדבר המלמד, וכמו שכתבו התוס' בדעתו, וצ"ע.

ולזה נראה שאין רש"י מסכים לדעת הרשב"ם כלל, וכן מדוקדק בדבריו לעיל (ג:) הנ"ל, שכתב שלפי רב הרי אבנו סכינו ומשאו הוא תולדה של שור ממש, "ולאו תולדה דבור נינהו", וגם כתב אליבא דרב דקיימא לן תולדה דשור כשור.

ואם כן הדרא קושיית התוס' לדוכתה, איך שייך ללמוד מקרן, והא מה לקרן שהוא בעל חי וכוונתו להזיק, ושיטת רש"י צ"ע.

ד) ואמנם אם נעיין בדבריו שם נראה, שמעולם לא קיבל רש"י את יסוד דברי התוס' שלומדים מאב של קרן, אלא נקט שלומדים מצירוף של כל האבות של "שור", ועל ידי צירוף זה נתבטלו כל התנאים שיש בכל אב בנפרד, ואין צריכים כוונתו להזיק כמו קרן או הזיקו מצוי כמו רגל, או הנאה להזיקה כמו שן, אלא "מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב".

וכיון שמצרפים את שלשתם להיות אב כולל של "שור", נקט רש"י אליבא דרב שאפשר לחייב גם ברשות הרבים, ואין הפטור ברשות הרבים הנמצא בשן ורגל מגרע מהחיוב הנלמד מצירוף האב הכללי של "שור". [ויש לעיין טובא בהבנת שיטה זאת, אבל על כל פנים הרי הדברים כמעט מפורשים בלשון רש"י.]

ה) ונחזור לסוגיא דידן ונימא, דנקט רש"י אליבא דשמואל כעין דברי הרשב"ם אליבא דרב, שהרי הקשינו למעלה מה שייך לחייב את השור על הבאשת המים לאחר נפילה, מצד דין תקלה של בור, והא אין ההיזק בא בדרך של תקלה כמו בעל הבית שנתקל על הגללים, אלא שהקלקול והסרחון יוצא מגוף השור לתוך המים להבאישו.

ולזה יש לפרש אליבא דשמואל, שאין כאן חיוב מחמת תקלה של בור גרידא, אלא על ידי צד השוה של שור ובור או של אש ובור, שאף על פי שבדרך כלל אין צריכים ללמוד אבנו סכינו ומשאו משור או אש כלל, כיון שכולו נחשב תקלה והוא מזיק בדרך תקלה כמו בור, אבל כאן שרוצים לחייב על היזק של הפקת הסרחון מתוך גופו, לזה צריכים לצרף גדר של שור או גדר של אש שדרכם לילך ולהזיק עם שם "בור" שעליו.

[ואין זה דומה ממש לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, שלומדים בין לרב ובין לשמואל מהצד השוה שבאש ובור, ששם נגמרה ההליכה לפני ההיזק, והזיקו בתר דנייחי, אבל כאן הרי ההיזק עצמו בא על ידי הוצאת זיעה וסרחון מתוך הגוף.]

ו) ואחרי כל זה זכינו ליישב קושיית מע"כ הפונה קדימה, למה לא הוצרך רש"י בתחילת הסוגיא אצל גללים שלא הופקרו לפרש כלום אליבא דרב, אבל בשור שנפל לבור מלא מים ומת ולא הפקירו הבעלים, בזה האריך רש"י אליבא דרב לפרש שהמזיק של הבאשת המים אחר נפילה "הא לית ליה תורת בור וממונו הוא, ומשורו למדנו, ולא פטר ביה כלים", ולמה הוצרך לכל זה דוקא בסוף הסוגיא ולא בתחילתה.

ולפי דברינו הרי לשון רש"י מדוקדק ומזוקק שבעתים, שבתחילת הסוגיא לפי שמואל כשאומרים שהגללים יש להם תורת בור, היינו תקלה גמורה של בור, ובעל הבית נתקל בגללים וניזוק על ידי הטינוף שבהם, ועל זה חולק רב ואומר שאם לא הפקיר את הגללים אין כאן בור אלא שור, ואפשר ללמוד ממזיק של שור גם על מזיק שאין דרכו לילך ולהזיק, וכמו שביאר רש"י למעלה (ג:).

אבל בסוף הסוגיא לגבי שור שנפל למים והבאיש אחר נפילה, כשהגמרא אומרת "הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא", אין כוונת הסוגיא לומר שיש כאן נבילה היושבת כאן בתורת תקלה והמים באים ונתקלים בה.

אלא הביאור הוא, דכיון שדבר שנופל למקום שאין ראוי לו נחשב כדבר תקלה, ויש עליו תורת בור, אז גם במקרה שהוא מפיק היזק מתוך גופו אל המים, יש לצרף מזיק של בור עם מזיק של שור או אש, ולחייב על ידי הצד השוה שבהם, ואמנם כיון שיש כאן צירוף של בור בתוך הצד השוה, אז פטור על הכלים כמו שכתבו התוס' לעיל לפי שיטת הרשב"ם.

והיינו הניחא לשמואל וכו', דפטור על הכלים מצד החלק של בור בתוך המחייב, ולא שיש כאן בור גמור.

ואם כן כשמקשה הסוגיא "אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה מאי איכא למימר", הרי הכוונה היא שלפי דעתו יש כאן מקור גמור מאב של שור, ואין צריכים לצרף בור כלל כדי ליצור את החיוב, כיון ששיטת רב היא שלומדים משור גם לממונו שאין בו רוח חיים, ולזה אינו צריך לצרף בור אל המחייב וללמוד מצד השוה כמו שמואל.

וזהו שכתב רש"י לפרש לפי רב, "הא לית ליה תורת בור וממונו הוא, ומשורו למדנו, ולא פטר ביה כלים", פי' הא לית ליה תורת בור כלל דלא כשמואל, ואפשר ללמוד כולו משור דלא כשמואל, ולא פטר ביה כלים כיון שאין צורך לתורת בור כדי ליצור חיוב זה כלל, והדברים מאירים בעזה"י.

בידידות,

יעקב דוד המניק