תשובה לשאלה א)

עי' תוס' מנחות לז. ד"ה קיבורת דאותו עצם שבין יד לקודא אינו קרוי זרוע אלא קנה וגו'. ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע שבין הכתף למרפק ומרפק הוא קודא עכ"ד התוס'. הרי שזרוע הוא דוקא למעלה מן העלענבויגען אבל מן העלענבויגן עד כף היד אינו נקרא זרוע. וכ"כ חזו"א או"ח סי' טז סק"ח בשם תוס' מנחות שזרוע היינו פרק העליון של יד, ומשמע דבקנה היינו הפרק שמכף היד עד הזרוע אינו מקום צניעות עכ"ד חזו"א. ואח"כ הביא החזו"א מגמ' דידן שרק הזרוע אסור לגלות ולא הקנה.

אמנם הזרוע עצמו הוי פריצות ולא רק למעלה מן הזרוע. ועי' חו"מ סי' שצג ס"ג בט"ז בשם המהרש"ל שבעוונותינו הרבים במדינות הללו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים ולא נשים ומגלין זרועותיה ע"כ. והובא בשו"ת אג"מ אהע"ז ח"א סי' סט שלכן קשה לדבר על דברים אלו מצד רוב הפרצה שגם בדורם של המהרש"ל וט"ז נפרץ בזה.

תשובה לשאלה ב)

עי' יומא סז. כמאן אזלא הא דתניא חוץ מאחרון שבהן וגו' כמאן כר' מאיר ועי' תוד"ה כמאן וז"ל אע"ג דרבי מאיר הוזכר ברישא ובתר הכי ר' יהודה ובתר הכי רבי יוסי לכאו' היה משמע דמסקנא דמילתא דר' יוסי היא. להכי איצטריך לאשמועינן דאתא לת"ק דהיינו רבי מאיר, ע"כ.

לכאו' משמע מתוס' שהגמ' רק אומרת אתאן לתנא פלוני כשיש חידוש שהברייתא אזלא לאותה תנא. א"כ אולי י"ל שרק יש חידוש כשהתנא אזיל אליבא דדעת יחיד, לכן רק אמרינן אתאן לרבי ולא אתאן לרבנן, וצ"ע.

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) בגמרא במסכת בבא קמא (מח.) איתא, לטחון חיטים כיון דלא בעיא צניעותא מידי לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו, ועליה דידיה רמי נטירותא, אבל למיפא כיון דבעיא היא צניעותא, מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא, ע"כ.כלומר, שאם האשה טוחנת אין בעל החצר מסלק את עצמו, ואחריות שמירת חצרו מוטלת עליו כרגיל, אבל אם היא אופה אז בעל החצר עוזב את המקום מחמת צניעות, ואז עליה לשמור את החצר. ומפרש רש"י וז"ל, למיפא בעיא צניעותא. שמגלה זרועותיה: עכ"ל.

והעיר מע"כ, שהרי לכאורה מבואר מדברי רש"י שזרוע האשה נחשב ערוה ואסור לגלותו, וזה נגד מנהג ישראל קדושים ברוב מדינות שלנו שהערוה מתחילה מפרק שני של היד, ומותר לגלות את הזרוע, עכ"ק.

ויש להוסיף דקדוק קל, למה נקט רש"י "שמגלה זרועותיה", תולה במעשה שלה, ולא נקט שזרועותיה "מגולים" במציאות, וצ"ב.

ב) ואמנם נראה שאדרבה יש להביא מכאן ראיה למנהג שלנו, שהרי אם הזרוע נחשב לערוה נמצא שלדברי רש"י כל אפייה על ידי נשים היא בגילוי ערוה, והלא בודאי אין לעמוד בגילוי ערוה לכתחילה חוץ משעת רחיצה, וכמבואר בשולחן ערוך שלא יאמר אדם מי רואני אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, וגם תמוה לומר שכל בנות ישראל בכל הדורות עומדות בגילוי ערוה בתוך הבית בשעת אפייה. לא בודאי שאין כאן גילוי ערוה, והראיה היא להיפך כנ"ל, רק שלפי זה קשה להבין, למה עוזב בעל החצר את המקום בשעת אפייה מפני שמגלה זרועותיה כפירוש רש"י, וצ"ב.

וביאור הענין נראה על פי סוגיית הגמרא במסכת כתובות, דהא תנן התם (עב.), ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה, מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה וכו', ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק וכו', ע"כ.

ובגמרא שם (עב:) איתא, וטווה בשוק:אמר רב יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם, אמר רב חסדא אמר אבימי בטווה ורד כנגד פניה: ע"כ.ומפרש רש"י שם וז"ל, בטווה ורד כנגד פניה. טווה בכפה על ירכה, וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה: עכ"ל.

ועיין בתוס' רי"ד, שגורס שם בדברי שמואל לשון "במגלה זרועותיה לבני אדם", "במגלה" במקום "במראה", ומסתבר שמה שכתב רש"י כאן "שמגלה זרועותיה" סומך על לשון הגמרא שם, והוא גורס כגירסת תוס' רי"ד.

והרי מבואר שם בגמרא להדיא לדעת שמואל, שענין גילוי זרועותיה לבני אדם הוא מנהג ישראל ודת יהודית, ואינו דין ערוה ממש של דת משה, ואם כן גם ענין צניעות של סוגיא דידן שייך לדת יהודית ולא לדת משה, ואין כאן ערוה דאורייתא.

ג) ואמנם עדיין משמע לכאורה, שיש מכאן ראיה לדת יהודית לכסות את הזרוע, ואמנם לא מצאנו שיקפידו על זה נשים צדקניות בכל הדורות במדינות שלנו.

ועיין בים של שלמה שהביא מכאן ראיה שאין מנהגינו נכון לפי דת יהודית, עד כדי כך שהוא רוצה לפסוק להלכה שבזמן הזה בטל דין הסוגיא, שכיון שאין מקפידים היום על גילוי הזרוע ממילא אין בעל החצר חייב לעזוב ואין האשה מקבלת על עצמה את שמירת המקום.וכמה מגדולי האחרונים הלכו בעקבותיו.

אכן יש להקשות על זה, למה נהגו הנשים באפייה וטווייה לגלות את הזרוע ולהרחיק את האנשים, גם בתקופת האמוראים, ולמה לא יוכלו ללבוש בגד המכסה עד פרק היד.

ודוחק לומר שבאפייה נהגו כן כדי שלא ללכלך את הבגד בקמח ובצק, שמסתבר שבכל אופן יתלכלך הבגד וצריכים להחליף אותו אחר האפייה ולכבס אותו.ובטוייה גם סברא זאת לא שייכא, ואינו מובן למה נקטינן שמגלה זרועותיה לבני אדם, וכל זה צ"ב.

וגם צ"ב למה נקט שמואל שענין דת יהודית של טווה בשוק היינו גילוי זרוע, שיש כאן מעשה גילוי של דבר המכוסה על פי המנהג, והא אם זהו יסוד העבירה על דת יהודית למה לא נקט כן תנא דמתניתין בהדיא, שהיא מגלה זרועותיה לבני אדם, ולמה צריכים להביא דוגמא של טווה בשוק דוקא.

וגם קשה למה נחלקו שמואל ואבימי בסברות כל כך רחוקות זו מזו, שלפי שמואל יש כאן גילוי של מקום המכוסה ממש, מדרבנן על כל פנים, אבל לפי אבימי אין כאן אלא ציור וסימן בעלמא של חוט שיורד לכיוון פנים של מטה ומעורר מחשבות של זנות, וצ"ב.

וחוץ מזה הרי לא מצאנו בשום מקום בש"ס ציור של גילוי זרוע מצד עצמו, אלא בכתובות הוא נזכר אגב טווה ובבבא קמא אגב אופה, וצריך טעם.

ד) ולזה נראה שבודאי אין כאן שום מנהג של כיסוי הזרוע, ואדרבה בדרך כלל נהגו שלא לכסות את הזרוע, ודוקא בשעת אפייה וטווייה דרך נשים צנועות ללבוש בגד שמכסה את הזרוע, והטעם הוא שאין רוצים לעמוד עם גילוי ערוה בשום מקום אפילו בבית ואפילו אם הן עובדות בבית לבדן, שהרי אין לעמוד לפני הקב"ה בגילוי ערוה חוץ משעת רחיצה וכנ"ל.

וכיון שבין טווייה ובין אפייה הם מעשים שעושים בהזזת הידים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, הרי טבע הדבר הוא שגם הבגד עולה ויורד על היד, והוא מגלה ומכסה וחוזר ומגלה כל זמן שעוסקים באפייה או בטווייה.ולזה לבשו בגד ארוך מן הרגיל, כדי שלא יגלו את הערוה באמצע האפייה או הטווייה.

ואמנם זה מספיק לגבי צניעות לפני המקום, שכל זמן שאין כאן גילוי ערוה אין כאן חסרון בעמידה לפני המקום, אבל אם היא עומדת לפני בני אדם, הרי יש כאן גירוי היצר גם בבגד ארוך, כיון שמגלה זרועותיה על ידי הזזת ידיה, ואף על פי שמותר לגלות את הזרוע מכל מקום אסור להוריד בגדים ולגלות בשר האשה לעיני הזכרים, שעצם הזזת הבגד וגילוי הבשר מעורר תאוה וממשיך למחשבות של זנות.

ושוב הרי זה דומה ממש לדעת אבימי, שהחסרון הוא במה שירידת החוט למעלה מושכת את העינים ומעוררת מחשבת זנות, והוא הדין בדעת שמואל, יש לנו לפרש שהזזת הבגד על הזרוע מלמטה למעלה מושכת את תשומת העין ומעוררת מחשבות של זנות וערוה.

ומדוקדק בזה לשון הגמרא שם ופירוש רש"י כאן שהיא "מגלה" זרועותיה, ולא נאמר שזרועותיה מגולים, שהרי באמת אין כאן חסרון אם הזרוע מגולה, וכל החסרון הוא מצד מעשה של "מגלה", שזה מושך את היצר והתאוה כנ"ל.וגם מדוקדק לשון מגלה זרועותיה "לבני אדם", ולא נקט "לאנשים", שהנקודה היא שאף על פי שאין כאן גילוי ערוה מצד ההנהגה שלא לגלות לפני הקב"ה, יש כאן גירוי לגבי בני אדם.

ועיין במסכת ברכות (כד.), דקיימא לן כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף.ורואים ששייך גדר של ערוה להסתכלות, והוא כולל כל בשר האשה אם מסתכלים בכוונה, וזה יסוד ודוגמא למה שלמדנו כאן שפעולת "מגלה" מעוררת הסתכלות והרהור, אף על פי שהבשר שמתגלה אינו בשר ערוה מצד דין של בשר המכוסה.

תזכה לראות בבנין ציון ונחמת ירושלים!

בידידות,

יעקב דוד המניק

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) בגמרא במסכת בבא קמא (מח.) איתא, לטחון חיטים כיון דלא בעיא צניעותא מידי לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו, ועליה דידיה רמי נטירותא, אבל למיפא כיון דבעיא היא צניעותא, מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא, ע"כ.כלומר, שאם האשה טוחנת אין בעל החצר מסלק את עצמו, ואחריות שמירת חצרו מוטלת עליו כרגיל, אבל אם היא אופה אז בעל החצר עוזב את המקום מחמת צניעות, ואז עליה לשמור את החצר. ומפרש רש"י וז"ל, למיפא בעיא צניעותא. שמגלה זרועותיה: עכ"ל.

והעיר מע"כ, שהרי לכאורה מבואר מדברי רש"י שזרוע האשה נחשב ערוה ואסור לגלותו, וזה נגד מנהג ישראל קדושים ברוב מדינות שלנו שהערוה מתחילה מפרק שני של היד, ומותר לגלות את הזרוע, עכ"ק.

ויש להוסיף דקדוק קל, למה נקט רש"י "שמגלה זרועותיה", תולה במעשה שלה, ולא נקט שזרועותיה "מגולים" במציאות, וצ"ב.

ב) ואמנם נראה שאדרבה יש להביא מכאן ראיה למנהג שלנו, שהרי אם הזרוע נחשב לערוה נמצא שלדברי רש"י כל אפייה על ידי נשים היא בגילוי ערוה, והלא בודאי אין לעמוד בגילוי ערוה לכתחילה חוץ משעת רחיצה, וכמבואר בשולחן ערוך שלא יאמר אדם מי רואני אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, וגם תמוה לומר שכל בנות ישראל בכל הדורות עומדות בגילוי ערוה בתוך הבית בשעת אפייה. לא בודאי שאין כאן גילוי ערוה, והראיה היא להיפך כנ"ל, רק שלפי זה קשה להבין, למה עוזב בעל החצר את המקום בשעת אפייה מפני שמגלה זרועותיה כפירוש רש"י, וצ"ב.

וביאור הענין נראה על פי סוגיית הגמרא במסכת כתובות, דהא תנן התם (עב.), ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה, מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה וכו', ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק וכו', ע"כ.

ובגמרא שם (עב:) איתא, וטווה בשוק:אמר רב יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם, אמר רב חסדא אמר אבימי בטווה ורד כנגד פניה: ע"כ.ומפרש רש"י שם וז"ל, בטווה ורד כנגד פניה. טווה בכפה על ירכה, וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה: עכ"ל.

ועיין בתוס' רי"ד, שגורס שם בדברי שמואל לשון "במגלה זרועותיה לבני אדם", "במגלה" במקום "במראה", ומסתבר שמה שכתב רש"י כאן "שמגלה זרועותיה" סומך על לשון הגמרא שם, והוא גורס כגירסת תוס' רי"ד.

והרי מבואר שם בגמרא להדיא לדעת שמואל, שענין גילוי זרועותיה לבני אדם הוא מנהג ישראל ודת יהודית, ואינו דין ערוה ממש של דת משה, ואם כן גם ענין צניעות של סוגיא דידן שייך לדת יהודית ולא לדת משה, ואין כאן ערוה דאורייתא.

ג) ואמנם עדיין משמע לכאורה, שיש מכאן ראיה לדת יהודית לכסות את הזרוע, ואמנם לא מצאנו שיקפידו על זה נשים צדקניות בכל הדורות במדינות שלנו.

ועיין בים של שלמה שהביא מכאן ראיה שאין מנהגינו נכון לפי דת יהודית, עד כדי כך שהוא רוצה לפסוק להלכה שבזמן הזה בטל דין הסוגיא, שכיון שאין מקפידים היום על גילוי הזרוע ממילא אין בעל החצר חייב לעזוב ואין האשה מקבלת על עצמה את שמירת המקום.וכמה מגדולי האחרונים הלכו בעקבותיו.

אכן יש להקשות על זה, למה נהגו הנשים באפייה וטווייה לגלות את הזרוע ולהרחיק את האנשים, גם בתקופת האמוראים, ולמה לא יוכלו ללבוש בגד המכסה עד פרק היד.

ודוחק לומר שבאפייה נהגו כן כדי שלא ללכלך את הבגד בקמח ובצק, שמסתבר שבכל אופן יתלכלך הבגד וצריכים להחליף אותו אחר האפייה ולכבס אותו.ובטוייה גם סברא זאת לא שייכא, ואינו מובן למה נקטינן שמגלה זרועותיה לבני אדם, וכל זה צ"ב.

וגם צ"ב למה נקט שמואל שענין דת יהודית של טווה בשוק היינו גילוי זרוע, שיש כאן מעשה גילוי של דבר המכוסה על פי המנהג, והא אם זהו יסוד העבירה על דת יהודית למה לא נקט כן תנא דמתניתין בהדיא, שהיא מגלה זרועותיה לבני אדם, ולמה צריכים להביא דוגמא של טווה בשוק דוקא.

וגם קשה למה נחלקו שמואל ואבימי בסברות כל כך רחוקות זו מזו, שלפי שמואל יש כאן גילוי של מקום המכוסה ממש, מדרבנן על כל פנים, אבל לפי אבימי אין כאן אלא ציור וסימן בעלמא של חוט שיורד לכיוון פנים של מטה ומעורר מחשבות של זנות, וצ"ב.

וחוץ מזה הרי לא מצאנו בשום מקום בש"ס ציור של גילוי זרוע מצד עצמו, אלא בכתובות הוא נזכר אגב טווה ובבבא קמא אגב אופה, וצריך טעם.

ד) ולזה נראה שבודאי אין כאן שום מנהג של כיסוי הזרוע, ואדרבה בדרך כלל נהגו שלא לכסות את הזרוע, ודוקא בשעת אפייה וטווייה דרך נשים צנועות ללבוש בגד שמכסה את הזרוע, והטעם הוא שאין רוצים לעמוד עם גילוי ערוה בשום מקום אפילו בבית ואפילו אם הן עובדות בבית לבדן, שהרי אין לעמוד לפני הקב"ה בגילוי ערוה חוץ משעת רחיצה וכנ"ל.

וכיון שבין טווייה ובין אפייה הם מעשים שעושים בהזזת הידים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, הרי טבע הדבר הוא שגם הבגד עולה ויורד על היד, והוא מגלה ומכסה וחוזר ומגלה כל זמן שעוסקים באפייה או בטווייה.ולזה לבשו בגד ארוך מן הרגיל, כדי שלא יגלו את הערוה באמצע האפייה או הטווייה.

ואמנם זה מספיק לגבי צניעות לפני המקום, שכל זמן שאין כאן גילוי ערוה אין כאן חסרון בעמידה לפני המקום, אבל אם היא עומדת לפני בני אדם, הרי יש כאן גירוי היצר גם בבגד ארוך, כיון שמגלה זרועותיה על ידי הזזת ידיה, ואף על פי שמותר לגלות את הזרוע מכל מקום אסור להוריד בגדים ולגלות בשר האשה לעיני הזכרים, שעצם הזזת הבגד וגילוי הבשר מעורר תאוה וממשיך למחשבות של זנות.

ושוב הרי זה דומה ממש לדעת אבימי, שהחסרון הוא במה שירידת החוט למעלה מושכת את העינים ומעוררת מחשבת זנות, והוא הדין בדעת שמואל, יש לנו לפרש שהזזת הבגד על הזרוע מלמטה למעלה מושכת את תשומת העין ומעוררת מחשבות של זנות וערוה.

ומדוקדק בזה לשון הגמרא שם ופירוש רש"י כאן שהיא "מגלה" זרועותיה, ולא נאמר שזרועותיה מגולים, שהרי באמת אין כאן חסרון אם הזרוע מגולה, וכל החסרון הוא מצד מעשה של "מגלה", שזה מושך את היצר והתאוה כנ"ל.וגם מדוקדק לשון מגלה זרועותיה "לבני אדם", ולא נקט "לאנשים", שהנקודה היא שאף על פי שאין כאן גילוי ערוה מצד ההנהגה שלא לגלות לפני הקב"ה, יש כאן גירוי לגבי בני אדם.

ועיין במסכת ברכות (כד.), דקיימא לן כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף.ורואים ששייך גדר של ערוה להסתכלות, והוא כולל כל בשר האשה אם מסתכלים בכוונה, וזה יסוד ודוגמא למה שלמדנו כאן שפעולת "מגלה" מעוררת הסתכלות והרהור, אף על פי שהבשר שמתגלה אינו בשר ערוה מצד דין של בשר המכוסה.

תזכה לראות בבנין ציון ונחמת ירושלים!

בידידות,

יעקב דוד המניק