מצאתי במרכבת המשנה הל' שבת פי"ג ה"ח, וז"ל, ואינו חייב עד שיעמוד לפוש ברשות שניה דוקא שהיתה העקירה משעה ראשונה לכוונה זו לעמוד ברשות שניה, עיי"ש היטב. ולכאו' משמע שכדי להתחייב בעינן דוקא עוקר ע"מ להניח באותה רשות שהניח לבסוף, משא"כ בנידון דידן, גם אם נימא שעקר ע"מ להעביר ד"א ברה"ר, מ"מ לא עקר ע"מ להניח ברה"י שהגוי בנה שהרי בשעת העקירה עדיין לא היתה רשות זו בעולם. ולפ"ז פטור, וצע"ג.

כל טוב

דוד בלום