בצה. הקשו רש"י ותוס' למה ליה לאיסי בן יהודה לאו דעצם לא תשברו בו, עיי"ש
וצ"ע דבשלמא הלאו של לא תותיור, ממנ"פ הוא ניתק לעשה, ואין לוקין עליו
אבל הלאו של עצם לא תשברו צ' למלקות, ד"ככל חוקות הפסח" לכאורה אינה אלא עשה, ולבי לאו אין לוקין.
שווארץ
באמת צ"ע ואולי י"ל שלא מסתבר שהתורה מביאה פסוק שלם ועצם לא ישברו בו רק כדי לחייב מלקות, ולא בשביל האיסור עצמו. ואולי מש"ה בב"ק מה: הגמ' מקשה והא מיבעי ליה ללאו, אבל תוס' שם ד"ה והא גורס והא מיבעי ליה לגופיה כי אין דרך התורה להביא פסוק רק בשביל לחייב מלקות. ובערכין סוף כט. ורבנן אל תקדיש מיבעי ליה ללאו תקדיש מיבעי ליה לכדתניא וגו' שם לומדים הלאו רק ממילת לא, אבל שם אין צורך בפסוק שלם רק לחייב מלקות. וכמדומה שהקושיא מיבעי ליה ללאו אינה מופיעה הרבה פעמים בש"ס וצ"ע בכל זה.
ואפשר לתרץ באופן יותר פשוט שכתוב פעמיים בתורה הלאו של שבירת עצם, פעם ראשונה בפ' בא (שמות יב:מו) ועצם לא תשברו בו, ופעם שנייה בפ' בהעלותך (במדבר ט:יב) ועצם לא ישברו בו. הפעם הראשונה נצרכה ליתן מלקות על שבירת עצם בפסח, אבל קושית הגמ' כאן איסי בן יהודה האי עצם מאי עביד ליה קאי על הלאו הנאמר בפ' בהעלותך.
דוד בלום