לכבוד אהרון,

יש ארבעה מקרים שהגמרא סמכה בהם בשעת הדחק על הדעה שמקל:

1)בברכות ט' בעניין לקרוא קראת שמע של ערבית אחר עלות השחר (וכן לקרוא קריאת שמע של שחרית מיד אחרי עלות השחר).

2)בגיטין י"ח הכשירו גט שנחתם באיחור (ע"ש) כר' שמעון

3)בשבת מ"ה שמותר להזיז נר חנוכה בשבת לאחר שכבה בפני הגויים כר' שמעון.

4)בערובין מ"ו ובנידה ו,ט באשה שהפסיקה לראות ג' חודשים האם יש טומאה בחפצים שהיא נגעה בהם רק מכאן ולהבא שבשעת הדחק מקילין כר' אליעזר (יש גורסים ר' אלעזר).

אי אפשר ללמוד מכאן שיש אפשרות בשעת הדחק לסמוך על דעה שמקל . כל מקום שנפסק הלכה כאחד אסור להקל כשני, אלא כאן לא נקבע במפורש ההלכה כדברי מי, ואז בשעת הדחק התירו להקל.

ולענין מה נקרא שעת הדחק דבר זה מפורש בגמרא ורש"י ואינו תלוי בכל אחד ואחד.

בעירובין ונדה, רש"י מפרש שלא טמאו האוכל כי היה שנת בצורת, ותוספות מפרשים שהיה הפסד מרובה לטהרות או שהשואל כבר יצא לדרך וקשה להשיגו (ולכן התירו נגד הרבים).

בנוגע לגט, מדובר שהאשה כבר התחתנה או שהאיש הלך לדרכו ואין אפשרות לסדר גט שני.

בההיא דשבת יש חשש סכנה להשאיר את הנר, ובההיא דברכות מדובר כשהיו שיכורים בלילה ולא יכלו לקרוא ק"ש קודם (ולא כבני ר"ג, שהיו עסוקים במשתה). בכה"ג התירו הגמרא לקרוא ק"ש אחרי עלות השחר, וכמו כן התירו לקרוא ק"ש של שחרית מיד אחרי עלות השחר בשעת הדחק כשהוא יוצא לדרך ואינו יכול אח"כ להפסיק בדרך ולקרוא מפני הסכנה. ע' עוד משנה ברורה ס" נ"ח סעיף י"ב מה עוד נקרא שעת הדחק.

בנוגע למעשה: ברור שרק רב הראוי להוראה שמכיר היטב כל פרטי ההלכה וגם פרטי המעשה הבא לפניו עליו יכול לסמך בשעת הדחק על דעת יחיד כפי הצורך, ואי אפשר לקבוע "כלל" בזה.

כל טוב

ראובן וינר

שמעתי ממו"ר ר' משה שפירא שליט"א דשם מיירי דוקא בתלמיד מובהק בפני רבו (כלשון הגמ' שם, )