נראה שדברי רש"י כאן מתבארים ע"פ המשך הגמ' דהנה הגמ' שאלה ה"ד אי דשכיח למזבן חמר נמי לעכב שהרי להעמיס הרבה אוכל על חמור הוא מאמץ בשביל החמור ויכול להחליש ולהזיק לחמור, ואם מצוי לקנות מזונות בדרך היינו צריכים לומר לשוכר שאין לו רשות להכביד על החמור של בעה"ב אלא הוא צריך לקנות אוכל מתי שמגיע לחנות וכדו'. ועל זה תירץ רב פפא שמצוי לקנות מאונא לאונא, פי' כל יום מצוי לקנות אוכל ואעפ"כ מאחר שאין דרך השוכר לטרוח ולקנות אוכל לכן אנו אומרים שיש לו רשות לשים כל האוכל של אותו הדרך על החמור.

והנה רב פפא אמר דשכיח למיטרח ולמזבן מאונא לאונא ורש"י הביא מהתרגום על ישעיה (י:לב) הא סנחריב מלכא דאתור נטל ועבר תלת אונין, ומשמע שסנחריב נסע שלש אונין ברצף פי' אונא הוא מסע יום אחד וסנחריב נסע שלש מסעות כאלה בלי לעצור. ולמדים מזה שסנחריב נסע שלשה ימים בלי לקנות אוכל, ובע"כ שהעמיס מספיק אוכל על בהמותיו כדי שלצבא שלו יהיה אוכל לשלשה ימים. ומאחר שסנחריב עשה כן א"כ משמע ששייך שאדם יעמיס על חמורו אוכל לשלשה ימים ואין זה נקרא שבטלה דעתו אצל כל אדם.

עכ"פ אוכל של יותר מג' ימים ודאי לא מסתבר שיש לשוכר רשות לשים על חמורו שאפילו לג' ימים זה חידוש גדול שיש לו רשות להכביד על החמור אע"פ שמצוי לקנות אוכל בדרך, ורק משום שמצינו אצל סנחריב שלפעמים עושים כן, לכן לכל שוכר יש לו רשות. אבל יותר מג' ימים אין לו רשות אפי' אם הדרך יותר מג' ימים כי זה מאמץ עצום בשביל החמור והרי השוכר יכול לקנות בדרך כנלענ"ד לכאו'

לא הבנתי כוונת החכם, אולי מה דאיתא שם סא. שאם היא אומרת להניק שומעין לה צערא דידה היא, עיי"ש. אבל זה צער של אדם ואולי אין ראייה משם לגבי לצער את החמור בהעמסת מאכל ליותר מג' ימים. אמנם בברכי יוסף יו"ד סי' שע"ב ס"ב כתב שי"א שמאחר שקיי"ל צער בעלי חיים דאורייתא כ"ש לצער בן אדם הוי איסור דאורייתא. וצ"ע.

כל טוב

דוד בלום

יפה מאד!

בתפארת ישראל שם פרק ה' אות מ' משמע קצת שהדרך היא שהחמר נמצא בעירו בכל לילה. עכ"פ אין הדרך לצאת למסעות ארוכות בחמור (משא"כ גמל דרכו להוליך סחורה למרחוק כמ"ש תפא"י שם אות מ"א), לכן שפיר כתב רש"י כאן אפילו הוא מהלך ג' ימים כי זו נסיעה ארוכה לחמור.

א גזונטע זומר!

דוד בלום