לכבוד הרב בלום,
תודה על התשובה.
ברצוני לדעת מה דעתכם בתירוץ לשאלה השניה ששאלתי קודם (למה הברייתא מיעטה עדים מ'טהורה', ואת זכות תולה לה מ'ויו' ולא להיפך. יש נפ"מ לר' שמעון שאינו דורש ה'ויו', שאילו למד להיפך בע"כ יאמר זכות תולה):
לכאורה אין הברייתא סותרת מקורו של רב ששת כי מזה שהברייתא בא למעט סוטה שיש לה עדים במדינת הים(סשלעב"ה) מברכת ונזרעה זרע מייתור המילה "טהורה" זאת אומרת שיש מקור אחר שסשלעב"ה אין המים בודקין אותה ובאמת אפשר שמקורם הוא מקור רב ששת. והברייתא בא לומר שאפילו שהיא לא תמות לא יהיה לה הברכה. כלומר מטרת הדרשה רק לומר שאפילו שקב לא תקבנה גם ברך לא תברכנה, ואין מטרתה לחדש לנו שאין המים בודקין אותה כי אם אין מקור אחר שסשלעב"ה אין המים בודקין אותה למה להזכירה שאין בה ברכה? אין חשש שנטעה כיון שזה לא ברדאר שלנו? על מה הברייתא מגיבה? ואולי כוונת "ולאו מטעמיה" הוא שאין הברייתא מסייע לטעמו של רב ששת אבל אין הכי נמי גם לא שולל אותה כי משמעותה שיש מקור אחר. אבל באמת הלשון "ולאו מטעמיה" יותר משמע כמו רש"י זצוק"ל שהברייתא שוללת טעמו של רב ששת. ואולי אין הברייתא מגיבה למקור שקדמה אלא שהברייתא צופה שלאנשים יהיה שאלה כשיראו נשים שלא מתות וגם לא מתברכות ולכן באה במכה אחת לתת לנו את כל החריגים שלא ימותו מהמים וגם לא יתברכו.
ויש לשאול למה הברייתא מיעטה סשלעב"ה ממילת "טהורה" ובעלת זכות מוי"ו ולא ההיפך? ונ"מ לשיטת ר' שמעון שאם היה ההיפך היה מוכרח לשנות דעתו ולסבור שאין הזכות תולה. וי"ל שמילת טהורה בא למעט המקרה היותר ברור מבחינת הלכה שהיא טמאה. וידוע הכח של שני עדים בהלכה וברור שמכל שלשת המיעוטים שבברייתא סשלעב"ה היא היותר נחשבת טמאה כי שני עדים בב"ד יכולים לפסול את האשה על בעלה משא"כ שמועות בין המוזרות בלבנה. ועוד מסברא אשה שאין עליה עדים אלא שזכות תולה לה היא פחות טמאה מסשלעב"ה שאין לה זכות. ועוד שהסשלעב"ה היתה כל כך רשעה בעבירה עד שלא חששה לבדוק היטב אם יש עדים שם או לא ולכן יותר נחשבת לטמאה דהיינו היותר הפוך "מטהורה. אבל בעלת זכות שיש לה מספיק זכות לעכב עונשה היא טפלה לסשלעב"ה בבהירות טומאתה, ולכן רק נתמעטה מהוי"ו שהיא טפלה ל"טהורה". נותר לנו לפרש קשר שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה למילת "היא". מה מסמל המילה הזאת ומה אופייה? בשביל פשט הפסוק אין צורך למילת "היא" ורק באה לבהירות נוספת לומר שמילת "טהורה" חוזרת על זאת שנבדקה ורק היא ספיציפי תתברך מן המים. זאת אומרת ש"היא" מסמלת ההצבעה בדבר מסוים והספיציפיות. ולכן מתאים שהמיעוט יהיה אשה שיש יותר מצביעים עליה שהיא היפך טהורה מכל שלשת המקרים שהובאו בברייתא. והיינו מוזרות בלבנה כי כבר המוני העם מציינים עליה לטומאה. ויש יותר אנשים מציינים אותה ואומרים "היא" "היא" שנטמאה ממה שמציינים את הסשלעב"ה ששם רק יש שני עדים. ולכן מתאים שמילת "היא" ימעט מוזרות בלבנה שיש יותר מציינים שזאת הפוכה מ"טהורה". ואפילו שסשלעב"ה נחשבת טמאה מבחינת הלכה ולכן נתמעטה מ"טהורה" מ"מ מוזרות בלבנה יש יותר אנשים מציינים שהיא אשמה ולכל נתמעטה מ"היא".
חודש טוב
אהרן שמטוב
לכבוד רבי אהרון שליט"א
הפעם אתחיל מן הסוף לפרש בס"ד הקשר בין שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה למילת היא. ונלענ"ד לבאר ע"פ ערכין יז: שיש שם עכ"פ ס"ד לומר והוא עד עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו, עיי"ש. וכן י"ל בסוגיין וטהורה היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כי כאן קלקולה מפורסם לכל כמ"ש רש"י. א"כ אע"פ שאין לנו עדות ברורה שזינתה מ"מ אשה כזו ודאי כבר לא נקראת אשה כשרה.
בנוגע למה הברייתא לומד מ"טהורה" למעט סשלעב"ה ומוי"ו למעט שתלתה לה זכות:
א) אני מסכים עם דברי כתר"ה שליט"א שהדין הפשוט ביותר מתוך שלשת הדינים של הברייתא הוא זה שסשלעב"ה אין המים בודקים אותה, לכן הברייתא לומדת דין זה מן הדרשה הפשוטה והמוסכמת ביותר. ולענ"ד דברי כתר"ה כלולים בתוך דברי המשנה למלך הלכות סוטה פ"ב ה"ח (סוף ד"ה אך מאי) שלא מצאו תנא שיחלוק בדרשה זו דטהורה ולא שיש לה עדים במדה"י. וכוונת המל"מ שבאמת רב ששת חולק על דרשה זו אבל רב ששת הוא אמורא, משא"כ בין התנאים לא מצינו מי שחולק על הדרשה של התניא כותיה דרב ששת וזה משום ש"טהורה" היא מילה שלמה מיותרת לגמרי והוא דרשה ברורה. וגם הדין של סששלעב"ה הוא דין ברור וכמ"ש כתר"ה מאחר שיש שני עדים נגדה.
ב) משא"כ זכות תולה לה אינו דין ברור כי זה אנו יודעים שיש משנה מפורשת לקמן כב: שרבי שמעון סובר שאין זכות תולה וזו שיטה גדולה. לכן הברייתא בחרה ללמוד מדרשה פחות מוסכמת אליבא דמ"ד שהזכות תולה. לכן בחרה לדרוש רק מיתורא של אות אחת והוא הוי"ו. והנה לא רק בסוגיא שלנו מצינו שר"ש לא דורש וי"ו אלא זו מחלוקת גדולה בין התנאים אם דרשינן וי"ו ועי' יבמות סח: שרבי עקיבא דריש ווין אבל רבנן לא דרשי ווין, ושם במסורת הש"ס ציין שזו מחלוקת בהרבה מקומות בש"ס. לכן בחרה הברייתא ללמוד הדין שפחות מוסכם מן הדרשה שפחות מוסכמת.
ג) אמנם מ"ש כתר"ה שסשלעב"ה היתה כ"כ רשעה שלא חששה לבדוק אם יש עדים לעבירה לא הבנתי סברא זו, שגם האשה שיש לה זכות תולה לא חששה לבדוק אם יש עדים. אלא צריך לומר שנתגבר עליה היצה"ר ולא חשבה לבדוק. ולכאו' יש טעם אחר שאשה שיש לה זכות היא תולה לה והוא משום שאע"פ שעצם העבירה שלה היא של אותה חומרה כמו אשה שאין לה זכות, מ"מ באשה שיש לה זכות הרי היא בעיקרון אשה צדיקה בדרך כלל ויש לה זכות שעוזרת לבעלה וילדים שלה ללמוד תורה, ורק עם נואף זה גבר עליה היצה"ר, ולכן זכות תולה לה.
חודש טוב,
דוד בלום
שלום וברכה הרב בלום. תודה על התשובה.
1) לא הבנתי איך כבודו קשר מוזרות בלבנה למילת "היא"?
2) והנה אמת נכון הדבר הערת כבודו במה שכתבתי לענין סשלעב"ה שהיא נחשבת יותר טמאה מכיון שהיתה כל כך רשעה שלא חששה לבדק אם אכן היה במקום העבירה עדים. ואני רואה שהשם שלח אותך לתקן שאברר דברי. אם מסתכלים בזה שלא בדקה בגלל שהיתה לה כל כך תאוה אז נכון שאפשר לומר שהיא אפילו פחות רשעה ופחות טמאה. אולם אם מסתכלים בזה שלא בדקה מקום העבירה בשביל שכל כך התרגלה לחטא ולכן לא היתה יראה מלהתפס או משום שהיתה לה עזות פנים יתירה בעבירה אז זה סימן לרשעות יתירה וטמאה ודאית.
3) לא הבנתי למה כבודו אומר שגם בעלת זכות לא בדקה את מקום חטאה לפני שחטאה? והלא לבעלת זכות אין עדים לפשעה והיא רק נצולת משום זכותה. והראייה לזה שאם היו שם עדים אין דינה לתלות אלא לא להיבדק כלל מן המים. ואפילו אחרי שלש שנים אם לא באו עדים היא לא תמות מחמת המים. וזה פשוט שלא יהיה סשלעב"ה עם זכות יותר גרוע מסשלעב"ה בלי זכות.
ומנין לך לומר שגם היא לא בדקה לראות אם נמצא מישהו במקום שעשתה את ה"וכן לא יעשה"?
לכבוד ידידי רבי אהרון שליט"א,
יישר כח גדול על המשא ומתן!
א) אני רציתי לטעון שמצינו בכמה מקומות בחז"ל שדרשו מהמילה "הוא" שהכוונה "הוא מתחלתו ועד סופו", דהיינו שזה מצב יציב שלא משתנה מפעם לפעם. למשל עי' רש"י בתחילת מגילת אסתר שכתב על הפסוק הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו, שאחשורוש תמיד היה רשע. ועי' גם ב"מ קיד. ואם מך הוא מערכך וגו' עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו, וכן בערכין יז: והוא עד עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו. וא"כ רואים מכל הדרשות האלו שחז"ל הבינו שהמילה "הוא" פירושו שזה דבר תמידי שאינו מתחלף. א"כ גם בסוגיא שלנו נלמד מן הפסוק ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע שההבטחה של נזרעה דרע זה רק אם "וטהורה היא" ולומדים ממילת "היא" שצריכים שבסוף התברר שהיתה "טהורה מתחלתה ועד סופה", וזה לא יתכן אם ישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה, כי רש"י כותב שאם אנשים מדברים עליה כ"כ הרבה א"כ קלקולה מפורסם לכל ומאחר שאנשים מדברים כ"כ רע על אשה זו אפי' אם בהתחלה לא היה לה שם רע כ"כ ואפילו אם בסוף לא נוכל להוכיח בבירור גמור שזינתה, מ"מ מאחר שהיה זמן שקלקולה היה מפורסם א"א לומר שזו אשה שתמיד היתה טהורה. לכן לא תזכה לברכה "ונזרעה זרע".
ב) מה שכתב כתר"ה שליט"א שבזה שלא בדקה מקום העבירה לראות אם יש שם עדים משום שלא יראה להתפס או שהיתה לה עזות פנים יתירה לכן נחשבת רשעה יותר, הנה לענ"ד צ"ע בזה. דעי' ב"ק עט: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן, ופרש"י למה גנב צריך לשלם כפל או ארבעה וחמשה משא"כ גזלן רק משלם הקרן, וענה להם ריב"ז זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו. וביאר רש"י שגזלן שעושה בגלוי לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב"ה וזה יותר טוב מן הגנב שמפחד מאנשים אבל לא מפחד מהקב"ה, עיי"ש. ואולי גם בזנות זה כך שהזונה עושה במחשך מעשיה והיא יכולה לרמות אנשים שהיא אשה כשרה.
ועי' מהרש"א שם שמי שירא מדין של מטה ואינו ירא מדין של מעלה הרי הוא כופר בהשגחה ובשכר ועונש של מעלה, משא"כ גזלן אינו כופר בכל זה אלא שהוא מחשיב מה שהוא נשכר בגזילו יותר ממה שהוא מפסיד בעונש של מעלה ושל מטה, עיי"ש. וא"כ אולי ה"ה זונה חושבת שיותר מרויחה למלא תאוותה ולא תפסיד כ"כ מן העונש. וצ"ע בזה.
גם מצינו אצל עשיו הרשע שכתוב בריש פ' תולדות ויהי עשו איש יודע ציד, וכתב רש"י לצוד ולרמאות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות, ע"כ. ומשמע שהיה יותר טוב אם עשיו היה מראה לאביו מי הוא באמת ומה שהסתיר רשעותו זה יותר גרוע ממה שלא משקר ומרמה, וכן י"ל בזונה שיותר גרוע אם מנסה להסתיר זה.
ג) ודאי צדק כתר"ה שליט"א במה שכתב שלבעל זכות אין לה עדים על פשעה ואתו הסליחה על שגיאתי. אמנם מה שכבודו מבין שזה גריעותא מה שלא בדקה את המקום לראות אם אין שם עדים, זה עדיין צ"ע לענ"ד וכמ"ש לעיל. ועי' ברכות כח: שריב"ז בשעת פטירתו אמר לתלמידיו יהא רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וגו' תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם, ומשמע שזה יותר חיסרון אם אדם בודק שלא יראו אותו.
שבוע טוב,
דוד בלום