לכבוד מו"ר הרה"ג רב מרדכי ורב דוד שליט"א אחדשה"ט
אשמח בתשובה על הערה שיש לי ואבקש סליחה עבור הטירחא אבל תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה
עיין ברכות ו: מצוה לרוץ לבית הכנסת כו' עיין שם
וראיתי בבן יהוידע עמ"ס בבא קמא דף לא שכתב שהמצוה לרוץ לבית הכנסת נלמד מבבית אלהים נהלך ברגש וכדאיתא בגמרא עכ"ד
וחיפשתי ולא מצאתי כן בגמרא.
ולפנים כמה שנים שאלתי מו"ר הגר"א גרינבלט זצ"ל וכתב לי "ראיתי זה במדרש וכעת נעלם ממני"
וחיפשתי במדרשים ולא מצאתי.
אולם אחר החיפוש מצאתי כמה מראה מקומות בהנ"ל אבל עדיין אינו מיושב.
בספר היראה לרבינו יונה כתב דמצוה לרוץ לבית הכנסת דכתיב בבית אלקים נהלך ברגש (הובא דבריו בפרישה או"ח סימן, ועיין א"ר)
וכבר תמה בהגהות הגר"ב זילבר ז"ל מדוע לא הביא קרא דגמרא
וע"ע בפי כהן (אייכורן) עמ"ס ברכות
ועיין רמב"ם הלכות תפילה פרק ח
ובהלכות בית הבחירה פ"ז ה"ה ובראב"ד ורש"ש שם וע"ע במרכה"מ שם
וע"ע סנהדרין קו ודו"ק
ועיין יומא כד ובאור החמה שם, וע"ע בפי כהן עמ"ס ברכות מש"כ מגבורת ארי יומא כב
וצ"ע בכל זה
שמואל דוד בערקאוויץ, לייקווד ארה"ב
לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,
א) במסכת ברכות (ו:) איתא, אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל מצוה למרהט, שנאמר (הושע ו:ג) "נרדפה לדעת את ד'", ע"כ.
ופירש רש"י וז"ל, אל יפסיע פסיעה גסה. לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי: נרדפה. לשון מרוצה משמע, שהרודף רץ: עכ"ל.
והקשה מע"כ בשם הגאן הרב בנימין זילבר זצ"ל, שהרי כתב רבינו יונה בספר היראה וז"ל, וילך לבית הכנסת, ובבואו סמוך לבית הכנסת ימהר פעמיו, כמו שכתוב (תהלים נה:טו) "בבית אלקים נהלך ברגש", עכ"ל.
וקשה, למה הביא רבינו יונה מפסוק שאינו נזכר בגמרא שלנו, ולא הביא ממה שלמדנו בסוגיין, שיש לרוץ על פי מה שנאמר "נרדפה לדעת את ד'", וצ"ע, עכ"ק.
והוסיף מע"כ שבספר בן יהודה במסכת בבא קמא כתב, שהמצוה לרוץ לבית הכנסת נלמד ממה שנאמר "בבית אלקים נהלך ברגש" וכדאיתא בגמרא, עכ"ד. והעיר מע"כ דאדרבה בגמרא לא הובא דין זה מאותו פסוק כלל וכנ"ל וצ"ב, עכ"ק.
ב) ונחזור ללמוד את הסוגיא כסדרה, ויש להעיר בדברי רש"י, למה האריך רש"י לפרש שעל ידי פסיעה גסה "מראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי", ולמה לא פירש כפשוטו שנראה כבורח מבית הכנסת ומבזה אותו, כעין טענת חז"ל על בני ישראל שמיהרו מהר סיני "כתינוק הבורח מבית הספר", ועיין בתוס' במסכת שבת (קטז.) ד"ה פורענות, שהיא טענה חמורה, וצ"ע.
גם יש להעיר, למה ביאר רש"י דהא דיליף אביי ממה שנאמר (הושע ו:ג) "נרדפה לדעת את ד'", היינו מפני שהרודף רץ, וכאילו נאמר נרוצה לדעת את ד', נמצא שיש כאן מחייב של ריצה, ולמה לא הבין כפשוטו שיש כאן ענין להיות רודף אחרי ידיעת ד', והמחייב הוא להיות רודף, וריצה זו היא קיום של רדיפה, וצ"ב.
ועוד יש להקשות בדברי הגמרא עצמה, אהא דאמר אביי "לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט", והא איך יעלה על הדעת שיש איסור שלא לרוץ לבית הכנסת מעין האיסור שלא לרוץ מבית הכנסת, והא אם רצים לתוכו של בית הכנסת בודאי אין בזה שום בריחה וביטול, ואיזה "לא אמרן" שייך בזה, כאילו יש צד לאסור הריצה בכניסתו כמו ביציאתו לולא מקרא שנאמר "נרדפה לדעת את ד'", וצע"ג.
ג) וצריך לומר שבא רש"י לתרץ קושיא זו על דברי אביי, ולזה פירש שאין האיסור לרוץ ביציאתו תלוי בבריחה, אלא בגילוי דעת שכל העסק של שהייה בבית הכנסת לזמן ארוך מכביד עליו, והוא רץ כדי למעט את הזמן שהוא משקיע בעסק של תפילה בבית הכנסת.
ולזה יש מקום לצדד, שגם בכניסתו לבית הכנסת אסור לרוץ מטעם זה, שגם זה מורה על הרצון למעט בשיעור הזמן שהוא מתעכב בבית הכנסת.
ואז בא אביי ואומר, שאף על פי שיש סברא שלא לרוץ בכניסתו מטעם זה, מכל מקום הרי בדרכו לבית הכנסת יש פסוק המחייב את הריצה, וממילא כל סיבת האיסור מסתלקת, דכיון שהוא רץ מטעם מצוה אין בזה גילוי דעת לומר שהוא אינו רוצה להתעכב, ונמצא שאין צד איסור בדבר כלל.
ולכן אין צורך לפי דעת רש"י, לחדש שנאמר בפסוק זה מחייב של רדיפה אחר ד', שכל שיש כאן מחייב של ריצה, כבר אין כאן גילוי דעת, ופקעה סיבת האיסור, וכמו שנתבאר, ושפיר פירש רש"י.
ד) אמנם נראה שיש לו לרבינו יונה דרך אחרת בכל זה, שדבר פשוט הוא מתוך דברי רבי הונא עצמו שטעם האיסור הוא מחמת בריחה ובזיון של בית הכנסת ביציאתו, ואם כן אין כאן שום צד לאסור פסיעה גסה וריצה בכניסתו לבית הכנסת אליבא דרב הונא.
ואם כן כשבא אביי ואומר "לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט", יש בזה מחלוקת נגד יסוד דברי רב הונא באיסור ריצה ביציאתו, שבא אביי ומחדש שיש טעם אחר לאיסור זה, שהוא מחמת כבוד וחשיבות של בית הכנסת, שאין זה דרך כבוד למהר ולפסוע פסיעה גסה, וכשמו כן הוא ענין גסות ופחיתות, והלכות דרך ארץ שנינו כאן, ואם כן כיון שזו היא סיבת האיסור ביציאתו, בודאי שיש כאן סיבה לאסור גם בכניסתו.
ועל זה מחדש אביי שאף על פי שסיבת האיסור קיימת גם בכניסתו, יש מחייב הדוחה את האיסור, והוא נלמד ממה שנאמר "נרדפה לדעת את ד'", דהיינו שיש כאן מחייב על מדה של רדיפה והתאמצות, ואם כן הרי הצורך לרדוף דוחה את הסדר הראוי בסביבות מקום קדוש, בבחינת האהבה מקלקלת את השורה, ואף על פי שיש כאן סיבת איסור דוחים אותה מחמת מדת הרדיפה.
[ועיין דוגמת סברא זו לאביי במסכת חולין (קלג.), מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה וכו', ע"כ.
הרי שאף על גב שבמתנות כהונה יש ענין של "למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים" כדאיתא התם (קלב:), שראוי לעשות את כל הנתינה והאכילה בדרך חשיבות כמלכים, מכל מקום חביבות המצוה יכולה לדחות ענין זה ויש לקחת בחטיפה, יעו"ש, ועיין בפחד יצחק פסח (מאמר נט) לענין דברי אביי במסכת פסחים (צו.) "ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד".]
ה) ואם זהו פירוש הסוגיא לפי רבינו יונה, ואביי חולק על רב הונא, שוב יש לדון לדעת רב הונא דלית ליה סיבת האיסור כלל בריצה לבית הכנסת, אם גם הוא סובר דמצוה למרהט, או דילמא לית ליה מצוה למרהט, ואין כאן אלא רשות בעלמא.
ולזה נראה שהבין רבינו יונה אליבא דהלכתא, שגם רב הונא סובר שיש מצוה לרוץ לבית הכנסת, אלא שאין לו הכרח לחדש גדר של רדיפה כדי לדחות טענה של אי כבוד. ושוב מסתבר דאית ליה מצוה למרהט בלי כח הדחייה, ויתכן שמקור דין זה הוא מדכתיב "בבית אלקים נהלך ברגש", ומיושבים דברי רבינו יונה מן הגמרא.
ו) ואחרי כתבי כל זה מצאתי את שאהבה נפשי בפירוש תלמידי רבינו יונה על סוגיא דידן, שכתבו וז"ל, היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. הטעם מפני שנראה כמי שיוצא מן הטורח אל המנוחה, והוא הפך, שבית הכנסת הוא בית התפלה היא המנוחה, ויש לו לשמוח בישיבתו בה, וכן אמרו ז"ל (מגילה י.) "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", "מנוחה" זה שילה "נחלה" זה ירושלים, הנה שהמקומות שהיו מקריבין בהם הקרבנות ומתפללין בהם נקראים מנוחה ונחלה: אבל בדעייל מצוה למרהט, שנאמר (הושע ו:ג) "ונדעה נרדפה לדעת את ד'". כלומר, כשנרדפה נזכה לידיעה, שכל הדברים צריכין הקדמות, והרדיפה בכאן היא הקדמה, שמתוך חשקו ותאותו הוא הולך במרוצה, ומזה יבא אל הידיעה וכו', עכ"ל.
הרי מפורש כשני יסודות שכתבנו בדעת רבינו יונה בביאור סוגיא זו, א' בדעת רב הונא נקטינן שסיבת האיסור היא מצד "שיוצא מן הטורח אל המנוחה", ואם כן אין טעם זה שייך בכניסתו לבית הכנסת, ואין צורך לשום חיוב כדי לדחות סיבת האיסור.
ב' לאביי נקטינן שההיתר אינו מצד מצות ריצה, אלא שיש מחייב של רדיפת הדעת כהקדמה לקבלת הדעת, והיינו כנ"ל, שלפי אביי שיש סיבת האיסור מצד הלכות דרך ארץ גם בכניסתו, צריכים לדחות על ידי מהלך של רדיפה, שיש כאן חשבון בתוך עבודת המדות ודרך ארץ להעדיף מדת הרדיפה על מדת הכבוד והחשיבות.
[ולפי זה אין שני דיבורי תלמידי רבינו יונה על הסוגיא נמשכים זה מזה, אלא הראשון נאמר לפי דעת רב הונא והשני לפי דעת אביי, וכלשונות שהביא בדיבור המתחיל.]
ז) ואמנם אם כי תירצנו את דברי רבינו יונה בספר היראה, שאין דבריו סותרים לסוגיא דידן, שהוא פוסק כרב הונא ולא כאביי, ומסתבר דלית ליה לרב הונא מקורו של אביי ממה שנאמר "ונדעה נרדפה לדעת את ד'", ואם כן שפיר יש לומר דיליף מצוה לרוץ ממה שנאמר "בבית אלקים נהלך ברגש".
אלא שעדיין קשה, מנין לו לרבינו יונה לחדש חיוב כזה ממקור זה של "בבית אלקים נהלך ברגש", ובודאי לא מסתבר לומר שבדה דרשה מלבו, וצ"ע.
ונראה על פי מה ששנינו (אבות פרק ו משנה ג), הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר (תהלים נה:יד) "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי" וכו', ע"כ.
ומפרש רש"י שם וז"ל, או דבר אחד. של טעם, דסמיך להאי קרא דואתה אנוש כערכי, סמיך אידך קרא "אשר יחדו נמתיק סוד", לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה, אמר לו למה אתה לומד יחידי, והלא כבר נאמר (ירמיה נ:לו) "חרב אל הבדים ונואלו", שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, אמר לו והלא כבר נאמר (ויקרא יט:ל) "ומקדשי תיראו", שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו, וכן הוא אומר "בבית אלקים נהלך ברגש", לשון אימה ופחד, וי"א "ברגש" ליכנס שם בכל כחו, לפי שנאמר (משלי יד:כח) "ברב עם הדרת מלך", נ"א ללכת ברגישה ובמהירות לבית המדרש, עכ"ל.
הרי שהביא רש"י נוסח אחד האומר, שהדרשה הנכונה ממה שנאמר "בבית אלקים נהלך ברגש" היא, ללכת במהירות לבית המדרש, והיינו שלפי נוסח זה קרה הסיפור של דוד ואחיתופל באופן אחר, שבא דוד לבית המדרש לאטו והוכיח אותו אחיתופל שראוי לבוא במהירות.
ואם כן זכינו למצוא מקורו של רבינו יונה ללימוד זה, והוא ממדרש זה שהביא רש"י על דוד ואחיתופל. [ומה שסיפר מע"כ שאמר לו הרב אפרים גרינבלאט ז"ל בעל רבבות אפרים, שיש מדרש כדברי רבינו יונה ואינו זוכר מקומו, מסתבר שכוונתו לדברי רש"י הללו.]
ח) ובאמת במסכת כלה רבתי (פרק ח, דף נד:) איתא, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים, מאי נינהו, אמר רבא מגופיה דקרא לאו שמעת מינה [בתמיה], "נמתיק סוד", אמר לו [אחיתופל] דוד למה אתה יושב לבדך ועוסק בתורה וכו', ואידך, אמר לו כי אתיה לצלויי רהיט כאיניש דאזל בתר מלכא, ומנא אסבריה, דכתיב "אחרי ד' אלקיכם תלכו", ומנין שחזר דוד ושבחן, דכתיב "אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש", וכתיב "מכל מלמדי השכלתי", וכתיב "דרך מצותיך ארוץ", ע"כ.
ומבואר שם להדיא בגירסא שלפנינו, שדין "בבית אלקים נהלך ברגש" נאמר לגבי ריצה בכניסתו לבית הכנסת, שיש לרוץ כאיש שהוא רץ אחר המלך, ויש כאן מקור ברור לדברי רבינו יונה.
ולפי זה יש לומר שהרי מה שאמר בספר בן יהוידע, שירוץ לבית הכנסת לקיים "בבית אלקים נהלך ברגש" כדאיתא בגמרא, אין כוונתו לגמרא דילן במסכת ברכות שכאן אין הדבר מפורש, אלא לדברי הגמרא במסכת כלה כנ"ל.
י.ד. הומניק