כיוצא בו בגזל מאי היא אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא לפועל בכרם פועל בכרם אימת אי בשעת גמר מלאכה התירא הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה אי הכי כותי בישראל אסור הא בר מחילה הוא נהי דבתר הכי מחיל ליה צערא בשעתיה מי לית ליה כותי בכותי כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא
וברש"י אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא - וגזל תנא ליה רישא
וצע"ק מדוע לא פירש רש"י כפשוטו שגזל מעליא הוא ואין זה כיוצא בו
וכמו שכתב רש"י בד"ה כותי בכותי כיוצא בו - בתמיהה וגבי כותי בכותי מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולא גזל ממש וצ"ע
א) זו הערה יפה כדרכו של ידידי כתר"ה שליט"א אבל לענ"ד יש לבאר הדברים כך דכשהקשה הגמ' אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא כוונת הגמ' להדגיש שכשהפועל אוכל שלא בשעת גמר מלאכה אין בזו שום הוראת היתר והוא דומה ממש לחוטף חפץ מיד חבירו לעיני השמש, ואצל עכו"ם חייב מיתה על זה. לכן אם רש"י היה מפרש גזל מעליא הוא ואין זה כיוצא בזה היה ממעט חומר האיסור בזה כי היה משמע שעיקר קושית הגמ' היא שאין הדברים מתאימים עם לשון הברייתא אבל באמת קושית הגמ' הרבה יותר חמורה מזו כי הגמ' אינה רק מקשה מכח לשון
הברייתא אלא מכח סברא שאכילה שלא בשעת גמר מלאכה היא גזל גמור שגוי נהרג עליו.
ב) משא"כ אצל גזל פחות משוה פרוטה בזה לכאו' היה מקום קצת לומר שאינו גזל גמור גם אצל גוי כי באמת אצל ישראל אינו גזל גמור וא"כ היתה סברא לומר מי איכא מידי דישראל בישראל שרי ולכותי אסור (כמ"ש רש"י כאן ד"ה התירא וכמ"ש בגמ' לקמן נט. ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור), לכן מסביר רש"י קושית הגמ' "כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא". והנה קושיא זו אינה דומה לקושית הגמ' לעיל "אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא היא", כי לעיל אין שום צורך לגמ' לבאר דשלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא כי זה דבר פשוט, משא"כ אצל פחות מש"פ הגמ' הוכרחה לפרש הטעם שזה גזל מעליא משום שעכו"ם לאו בני מחילה וזה מ"ש רש"י מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה כי זה הטעם שהיה אפשר לחשוב שאינו גזל גמור, אבל באמת אינו נכון כי עכו"ם לאו בני מחילה, לכן הוי טעות לקרוא לזה כיוצא בזה כי באמת זה גזל ממש.
ג) ומצאתי קצת סיוע לזה בחי' רעק"א כתובות סוף לג: ד"ה ודע [בשם אחיו] שהביא סוגיין והקשה על הגמ' סוף נז. איך קרא כיוצא בו דשפיכות דמים ליכול להציל באחד מדבריו ולא הציל הא זה שפיכות דמים מעליא ודימה זה רעק"א למה שהקשה הגמ' לעיל גזל מעליא הוא עיי"ש הרי שרעק"א הבין שקושית הגמ' הא גזל מעליא וגו', פי' שהגוי נהרג עליו וזה עיקר הקושיא ולא רק שאינו מסתדר עם לשון הברייתא "כיוצא בהן".
דוד בלום
ייש"כ גדול!!!
וכמדומני שבספר חסד יהושע הרגיש בהערה הנ"ל
ידידי הרב יחזקאל פרנקל שליט"א הוסיף כאן נקודה חשובה. הרב פרנקל מאד נהנה מן הדיוקים החזקים של כתר"ה שליט"א.
יש לשים לב שיש הבדל בין מ"ש בגמ' "כיוצא בו בגזל מאי היא" לבין מ"ש בגמ' כמה שורות אח"כ "כותי בכותי כיוצא בהן". הראשון הוא שאלה אבל השני הוא "בתמיה.
פירוש הדברים שבתחילה הגמ' שאלה כיוצא בו בגזל מאי היא פי' שהגמ' רצתה לשאול ולברר איזה דברים יש שדומים לגזל אבל אינם גזל גמור ועל זה אמרה הגמ' שאם מדובר שלא בשעת גמר מלאכה זה גזל מעליא ופי' שזה גזל גם אצל ישראל, לכן רש"י כתב וגזל תני ליה רישא כי זה גזל גמור ולא רק דומה לגזל.
דוד בלום
אח"כ רב פפא אמר דמיירי בגזל פחות מש"פ, ועל זה תמה הגמ' (כמ"ש רש"י כותי בכותי כיוצ"ב בתמיהה פי' שאין זה רק שאלה ובירור אלא הוא אתקפתא שאינו מתאים ללשון הברייתא). אבל כאן רש"י לא יכול לפרש וגזל תני ליה רישא כי אין זה גזל גמור שהרי מותר לישראל, לכן רש"י הוצרך לפרש שיש כאן חסרון של לאו כיוצא בהן.
דוד בלום