יתכן ונקטו המצוי והסתמי תחילה. סתמא דמלתא אין ב"ד משביע בלשון ארור אלא בלשון שבועה, על כן כמעט שאיננו מצוי שבועה בלשון ארור. קללה בין בני אדם באופן המותר ג"כ אינו מצוי (ובאיסור - 'דאי לא קתני'), וא"כ לשון ארור המצויה היא באופן של אדם חשוב שאומר ארור כלפי הרשע החייב נידוי, (ומסתבר שמכאן למד עולא שפירוש 'אורו מרוז' לאו היינו קללה בעלמא אלא נידוי, דאין הדרך לקלל סתם, אלא בתור נידוי. וכך גם יש לפרש דברי נח לכנען 'ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו' שאינו קללה בעלמא גרידא אלא כעין נידוי, דהיינו הרחקה חברתית, שלא יתהלך כבן חורין).

יוסף בן ארזה