שלום וברכה,

הרי ידוע שנאמן עלי אבא א״צ קנין, וגם הגמרא בסוף הסוגיא מביאה אפשרות לקניין, ומשמע להדיא שקודם לכן לא הבינה הגמרא שצריכים קניין. ובנימוק״י כאן הקשה מה בין זה לפשרה. ותירץ, שכאן יש קבלה לדבר מסויים, שהדיין יהיה אבא או פסול אחר, ויודע בדיוק מה הוא מקבל וגמר דעתו, אבל פשרה, יש כאן קבלה כללית על כל מה שיחליט הדיין, וזה לא מועיל ללא קניין. ועוד יש להעיר, שאפילו אם עשה קניין, הרי זה קניין דברים ואיך יועיל, וכבר הקשו כן הראשונים בסוף הסוגיא.

נמצא אם כן, שלכאורה אין צריכים קניין לנאמן עלי אבא. ולפי כולם צריך להבין את ההבדל בין ׳מחול לך׳ ל׳אתן לך׳. ועי׳ בחזו״א (י״ז סקי״ד) שכתב על פי דרכו בקניינים, שהחילוק הוא ברמת הגמירות דעת. שמחילה צריכה פחות גמירות דעת מנתינה. אבל יש משמעות בדברי הראשונים (רש״י שהזכרת ויד רמ״ה) שיש הבדל בין להחזיק ממון או להוציא ממון, וצ״ע בכוונתם. ואולי אין כוונתם לענייני מוחזקות והוצאה, אלא גם הם נתכוונן לרמת גמירות דעת, ויל״ע.