א) עי' שדי חמד כרך ו עמוד 113 טור ב (עי' במפתחות השד"ח על "משמע") שכתב שלשון "משמע" כותבים הראשונים גם כשמוכרח כן.

שדי חמד הנ"ל הוא בכללי הפוסקים סי' טז סק"ב ומקורו ממעדני יום טוב (על הרא"ש ריש ברכות אות ב) שכתב שמצינו שהרא"ש בכמה מקומות כתב בלשון דמשמע ובלשון דמוכח על מה שהוא מפורש בהדיא, ע"כ. א"כ י"ל שגם התוס' כותבים משמע אע"ג שמבואר כן להדיא בגמ'.

ב)

1) אמנם נראה שכאן אין צורך להגיע להנ"ל ויש לפרש המילה "משמע" כפשוטו שאינו מפורש וזה משום שאם מדייקים היטב בגמ' רואים שאינו מפורש להדיא לכו"ע שמלח אינו מקבל טומאה דהנה לעיל יט: איתא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון ופרש"י דכיון דראוי לאכילה לא מבטיל להתם, ובדף כ. הגמ' שואלת על שמואל מברייתא ובברייתא כתוב שמלח ממעט בחלון. ועל זה כתבו רש"י ד"ה המלח ותוס' ד"ה והמלח דמשמע דמלח אין מקבל טומאה.

2) ובסוף כ. הגמ' שואלת על שמואל מלח חזיא ליה וא"כ אינו מבטלו בחלון, ולפ"ז למה ממעט בחלון ומתרצת הגמ' במרירתא, פי' מלח מר שאינו ראוי לאכילה ולכן לא יקח אותו מן החלון. אבל שוב שואלת הגמ' חזיא לעורות, פי' שגם מלח מר ראוי לעבד בו עורות וא"כ יטול אותו משם ולכן לשמואל למה ממעט בחלון. ומתרצת הגמ' דאית בה קוצי, ע"כ, ומש"ה לא ישתמש במלח הזה כי יש בו קוצים ויסרט ידיו.

3) והנה לפי השקלא וטריא הנ"ל בגמ' היה אפשר לומר שמה שמלח אינו מקבל טומאה זה רק מיירי במלח מריר או במלח שיש בו קוצים כי מלח כזה אינו ראוי לאכילה כלל, משא"כ מלח שאין פסולת שפיר מקרי אוכל ומקבל טומאה. ולפ"ז מובן למה תוס' כתבו שרק משמע מכאן דאין מלח מקבל טומאה ואינו מפורש כן, כי אפשר לדחות שרק בהתחלת הגמ' משמע כן מזה שבברייתא משמע שכל מלח ממעט בחלון, משא"כ למסקנא י"ל שמלח נקי מקבל טומאה.

[עי' שו"ת נוב"י מהדורא תנינא בסופו בחתימת הספר (ד"ה ולהשלמת) בשם רבי משה פישלס זצ"ל]

4) ומה שבאמת אינו מוכח ממסקנת הסוגיא להיפך שמלח שאין פסולת שפיר מקבל טומאה, י"ל שאפשר לדייק ממה שהקשתה הגמ' מלח חזיא ליה ולא הקשתה מלח מקבל טומאה. משמע שאע"ג שמלח אינו מקבל טומאה (משום שאינו נחשב אוכל כי רק בא להטעים את האוכל), מ"מ מכיון שמלח יש לו שימוש מוכח שיקח אותו מן החלון, ולכן אינו מבטל אותו שם. ולפ"ז הקשתה הגמ' למה ממעט בחלון.

[עי' אבן האזל סוף קדשים א' במילואים והשמטות להל' איסורי המזבח פ"ה הי"א אות ז דף פב-ד בתשובת הגרא"ז מלצר זצ"ל אל הגרש"ז אויערבך זצ"ל].

יש להוסיף שי"א שהרמב"ם ס"ל שמלח מקבל טומאה דלא כרש"י ותוס', עי' אבן האזל הל' איסורי מזבח פ"ה הי"א אות ז שכתב שמלח מקבל טומאה כדמוכח מרמב"ם הל' טומאת אוכלין פ"י ה"ב שכתב שהמלח שנמחת הרי היא כמי פירות לא מתטמאין ולא מכשירין, ע"כ. ומוכח דכשלא נמחה מתטמא כאוכלין. ובמילואים והשמטות בסוף הספר הקשה עליו תלמידו הגרש"ז אויערבך זצ"ל מסוגיא דב"ב כ. שמפורש שמלח אינו מקבל טומאה. אבל הגרא"ז הביא ממנ"ח מצוה ל"ב מוסך השבת אות ד' מלאכת מעמר שהוכיח שהרמב"ם סובר שמלח הוי אוכל, וכתב אהא"ז שתוס' כתבו מכאן משמע שמלח אינו מקבל טומאה משום דלא הוי הוכחה כי י"ל שאיירי במלח שלא הוכשר, ועוד לפי מסקנת הגמ' י"ל שהברייתא איירי במלח מר או מלח שיש בו קוצים, משא"כ מלח נקי מקבל טומאה להרמב"ם.

דוד בלום