התירוץ שני של התוס' מבטל לגמרי את הקושיא שהעלו, מכוון שהם מוכיחים מהפרק "העור והרוטב" שהבהמה לא מקבלת טומאה מבחוץ לכל עוד שהיא מפרכסת. א''כ, התירוץ הראשון של התוס' הוא מייותר לגמרי כי הוא בא לתרץ קושיא שאינה קושיא. למה התוס' טרחו בכ''ז לתרץ את התירוץ הראשון? האם לתירוץ השני יש חסרון כל שהוא? תודה לרב
אלון הלימי, אלעד, ישראל
אלון -
שאלה גדולה שאלת, וכבר עמד ע"ז הרש"ש ואחרונים. ובספר לב אריה תי' דהוקשה להם לתוס' דמדנקט הש"ס (לק ל ע"א) דמפרכסת היא כחיה, משמע דמה דנקט לק' קכא: דמפרכסת מטמא טומאת אוכלין אינו אלא מדרבנן, וא"כ מ"ש קדשים, דאסר לשחוט בסכין ארוכה לכת', מחולין שנעשו על טהרת הקודש, דמותר לכתחילה, הלא בשניהם אין לחשוש אלא לטומאה דרבנן. (ובתי' השני של התוס' תירצו דאה"נ טומאת אוכלין דמפרכסת דאו' היא, כיון דחשיב אוכל אע"פ שהיא עוד חיה).
והלב אריה הביא סמוכין לפירושו מדלא קבעו התוס' את דבריהם על תחילת הגמ', דבחולין שנעשו על טהרת הקודש שוחט בסכין ארוכה, אלא דוקא על מש"כ הגמ' אח"כ דבמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר, ודפח"ח. (וע"ע בתפארת יעקב, וחת"ס, מש"כ לתרץ קושייתך בדרך אחרת)
בהצלחה,
מרדכי קורנפלד