למה הגמרא השתמשה במשל "מגונה" (כשני דדי אשה) כדי להסביר נראין ולא נראין? לכאורה מפסחים ג אנו לומדים שצריכין לדבר בלשון נקי'. ולא נראה דאין לשון קצר יותר. שכמ"ה
הקטן אהרן ברכה
מילאנו
1. עיין יומא נד. כשני דדי אשה שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין (שיר השירים א,יג) וזה מרמז על אהבת השם לעם ישראל ולתורה שמונחת בארון הקודש.
2. עוד נלע"ד שבאמת אין לשון קצרה יותר לתאר הבדין או על כל פנים אין לשון כל כך ברורה כזה לתאר אותם ואם כן העיקר הוא שנבין היטב ובציור מוחשי איך היו בדי הארון וכמו שרמז כת"ר שאם יש לשון קצרה יותר צריך לשנות בלשון קצרה אפילו אם זה מגונה יותר וטעם הדבר כי הבנת דברי תורה לאמיתם יותר חשובה מחשש של לשון שאינו נקיה.
ומקור לזה מחולין סג: גלוי וידוע וגו' שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין מאי קמ"ל וגו' לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה עכ"ל פירוש אפילו הוא מגונה יותר וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה שער ג אות רל כי חייב האדם לבחור בדבריו לשון כבוד וגו' ובלבד שלא יאריך דבריו בעבור זה בדברי תורה עיין שם וכ"כ בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' עד ד"ה תני' דלעולם ישנה לתלמידיו דרך קצרה פירוש אפילו בלשון מגונה וגו' .
כל טוב
דוד בלום
ב"ה
יש להוסיף בהשייכות של בדי הארון לדדים, עפ"י הגמ' עירובין נ"ד ע"ב עה"פ דדיך ירווך בכל עת דדברי תורה נמשלו לדד (ומובן בפשטות השייכות להארון).
ואולי י"ל הדיוק כ"שני" דדי האשה (בנוסף לפשטות הענין דהיו שני בדים בארון) עפ"י המבואר ברש"י עה"כ בשה"ש (ד,ה) שני שדיך דקאי על שני הלוחות ויותר יומתק עפ"י פי' האב"ע שם דקאי על תורה שבכתב ותורה שבע"פ.
ועפ"י הנ"ל יומתק יותר פי' חז"ל (ברכות ס"ג ע"ב וש"נ) עה"פ חרב אל הבדים דקאי על שונאיהן של ת"ח, דבדי הארון הוא ענין דהשפעת התורה.
כל טוב,
יצחק צירקינד