א)

1) עי' גמ' ב"מ כה. אמר רבי יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין.

2) עי תענית ה: שיעקב אבינו לא מת א"כ אין ראיה מבראשית מט:לג (ויגוע ויאסף) דיאסף לשון מיתה.

ב)

אולי י"ל דהנה מט"ו באב ואילך א"צ עוד לחטוב עצים וא"כ צריך להקדיש יותר זמן ללימוד התורה כמ"ש דמוסיף יוסיף וגו', אבל יש סכנה מכיון שעסק הרבה זמן בחטיבת עצים ועבד עם כלי מלאכה אולי היצר הרע ימצא עוד איזה עבודות לאדם לעשות ויבטלנו מלימוד התורה, לכן צריך לשבור הקרדומות כדי שלי יהיה לו הנסיון של ביטול תורה. והנה עי' ב"ק צא: שאסור לקוץ אילן מאכל משום בל תשחית אבל כתב שם הרא"ש סוס"י ט"ו שאם היה צורך למקומו מותר ומשמע שמה שהוא לצורך האדם אין בו משום בל תשחית, וה"נ הוי צורך כדי שיוכל ללמוד תורה וצ"ע.

ומצאתי בפחד יצחק (למפרונטי) ערך עץ, שהביא גמ' דילן וכתב "כאלו נשברו הקרדומות" ומשמע שלא ממש נשברו אלא שהיו ראויים להישבר כי אין עוד צורך בהם. ורואים חידוש גדול כאן שאע"פ שהיו עוסקים עכשיו במצוה גדולה של כריתת עצים למערכה מ"מ שמחו שיוכלו לחזור מיד ללימוד התורה. וכמדומה ששמעתי שהאריז"ל אם בא לידו מצוה שא"א להיעשות ע"י אחרים בכה כי נתבטל עי"ז מלימוד התורה ודו"ק.

שנזכה לקבלת התורה משמחה בחג השבועות.

דוד בלום

במסכת בבא בתרא (קכא.,קכא:) איתא, תנן התם אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו', חמשה עשר באב מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה וכו', רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה, תניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, אמר רב מנשה וקרו ליה יום תבר מגל, מכאן ואילך דמוסיף יוסיף, שאינו מוסיף יסיף, מאי "יסיף", תני רב יוסף תקבריה אימיה, ע"כ.

ופירש הרשב"ם וז"ל, תנן התם. במסכת תענית (כו:), ומשום דקאמר לקמן יום שהותרו שבטים כו' נקט לה: מניסן ועד ט"ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה, מכאן ואילך תשש כח החמה ויש בעצים לחלוחית, ומעלין עשן, וגם יגדל תולעת, וכדאמרינן במדרש איכה [איני יודע מקומו, אבל לפנינו נמצא כן בירושלמי תענית פרק ד משנה ז], רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי אומר שבו כלה זמן קציצה למזבח, שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח, וכל עץ שהוא נקצץ אינו עושה מאכולת, ואותו יום שפסקו היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת: יום תבר מגל. שנשברו הקרדומות, שאין צורך עוד בהן לחטוב עצים: עכ"ל.

והקשה מעכ"ת בחכמה, למה היה צורך לשבור את המגל, ומה לי אם אין לי בו צורך עכשיו, והלא לשנה הבאה יש בו צורך עוד הפעם, וצ"ע.

ועוד העיר מעכ"ת לחזק קושיא הנ"ל, למה אין בזה משום בל תשחית, לשבור כלי שיש בו שימוש, וצ"ע, עכ"ק.

וכן קשה גם על הנימוקי יוסף, שכתב כמעט כלשון הרשב"ם וז"ל, יום תבר מגל. שנשברו הקרדומות, שאין צורך בהם לחטוב עוד עצים: עכ"ל.

והנה חוץ מפירוש הרשב"ם, הרי לשון מפרשי הש"ס הוא שלא עשו שבירה ממש על המגל, ולמשל ברבינו גרשום בסוגיין כתב וז"ל, תבר מגל. שהיה פוסק מגל מלכרות עצים למערכה: עכ"ל.

וברש"י במסכת תענית (לא.) כתב וז"ל, יום תבר מגל. שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים: עכ"ל. ובתוס' שם כתבו וז"ל, יום תבר מגל. פירוש שמונעין מלכרות עצים למערכה, עכ"ל.

הרי שכולם הבינו שלא שברו את המגל, אלא שהמגל היה פוסק ממלאכתו כדברי רבינו גרשום, או שהחוטב אינו משתמש במגל כדברי רש"י, או שמונעים ממנו את השימוש כדברי התוס' שם. והם פירושים דומים, והצד השוה שבהם שאין כאן שבירת הכלי בפועל, אלא מין ביטול והפסק ומניעה שעוצר את המשך המלאכה בכלי זה.

אמנם לשון הרשב"ם [והנימוקי יוסף] הנ"ל הוא "שנשברו הקרדומות", ויותר נוטה לפרש כהבנת מעכ"ת דהיינו שבירה ממש [אם כי אפשר לדחוק שכוונתו לסמוך על סוף דבריו "שאין צורך עוד בהן", דהוי כדבר הנשבר ואין בו שימוש], ואם כן קשיא כנ"ל, וצ"ע.

והנה בטעם הפסקת החטיבה בט"ו באב, פירש רש"י במסכת תענית שם וז"ל, מלכרות. לפי שהן לחין, ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן, וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה, כדאמרינן (מדות פ"ב מ"ה): עכ"ל.

ובתוס' שם כתבו וז"ל, פירוש משום שחלש כחה של חמה, ומגדלין התולעים באילנות, ועצים מתולעים פסולים למערכה, כדאמר [במדות] (פ"ב מ"ה) שהכהנים בעלי מומין הם מנקרים מעצים ומסירין העצים מתולעים שפסולות למערכה: עכ"ל.

ומשמע שנחלקו רש"י ותוס' בגדר ההפסקה, שלפי רש"י כשנחלש כל החמה יש לחות באילנות, ואז באים תולעים לעץ הלח, ונמצא שמה שמנע את התולעים עד עכשיו לא היה כח השמש מצד עצמו, אלא שאין תולעים באים לעץ יבש.

אבל התוס' מפרשים שהחמה עצמה מרחקת את התולעים, שאינם יכולים לסבול את החום.

[ובסוגיין גרסינן בברייתא, "תניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה", ואין בלשון זה הכרע לגבי מחלוקת רש"י ותוס'. אבל בגירסא שלפנינו במסכת תענית איתא, תניא רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה "לפי שאינן יבשים", וזהו כפירוש רש"י, ומסתבר שהתוס' השוו את הגירסא בשני המקומות, ולא גרסו שם "לפי שאינן יבשים".]

ונפקא מינה לגבי פירוש המשנה שהביאו ממסכת מדות (פרק ב משנה ה) דתנן, לשכת העצים ששם הכהנים בעלי מומין מתליעים בעצים, וכל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח, ע"כ.

והנה לפי פשוטו לשון "מתליעים" משמע, שבודקים לתולעים ואם מוצאים תולע בעץ מוציאים אותו. וכן נקט רש"י לשון זה בלי שינוי, במסכת קידושין (נג.) וז"ל, אפילו בעל מום. שאף הם היו מתליעים בעצים ומפשיטים ומנתחים וכו', עכ"ל.

אמנם התוס' במסכת תענית הנ"ל, כתבו שבעלי מומין היו "מסירין העצים מתולעים שפסולות למערכה", משמע שאם מצאו הכהנים הללו תולעים בעץ לא הוציאו אותם אלא הסירו את העץ לגמרי מתוך הלשכה [פי' הסירו העצים המתולעים, ולא שהסירו התולעים מתוך העצים להכשירם].

וצריך טעם, במה נחלקו רש"י ותוס' בפירוש אותה משנה במסכת מדות, אם "מתליעים" היינו בדיקה והוצאת תולעת מן העץ, או בדיקה והסרת העץ המתולע מתוך הלשכה של עצי המערכה.

ונראה שיסוד הדבר הוא במסכת מנחות (פה:) דאיתא, תנן התם כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח, אמר שמואל לא שנו אלא לח אבל יבש גוררו וכשר, בעי רבא הקדישו מהו שילקה עליו משום בעל מום, כיון דפסיל כבעל מום דמי, או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה: ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, אלא לח. לפי שלח אינו יכול לגרר ממנו מה שהתליע כמו היבש: הקדיש. לעצים שהתליעו: הקדישן וכו' מהו שילקה עליהן משום. מקדיש: בעל מום. דהכי אמר רבי במסכת תמורה (י:) שהמקדיש בעלי מומין לוקה: עכ"ל.

וכתבו התוס' שם וז"ל, בעי רבא הקדישו מהו שילקה וכו', ונראה דבעיא דעצים אליבא דרבי לעיל בהקומץ רבה (דף כ:) דעצים קרבן גמור הוא, ושייך בהן לא תקריבו: עכ"ל.

והנה הסוגיא שם לא הביאה תחילת הדיבור שבאותה משנה, דתנן "לשכת העצים ששם הכהנים בעלי מומין מתליעים בעצים", רק סוף הדיבור בפני עצמו [בלי אות וא"ו], כאילו שנינו בנפרד "כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח", ועל זה אומר שמואל שזה רק בלח אבל ביבש יש עצה של גרירה.

ולכאורה יש שני דרכים להבין דברי הגמרא, א' שהסוגיא מפרשת את הרישא לומר שהכהנים מוציאים את התולעים להכשיר את העצים, והטעם הוא משום שהעץ פסול אם יש בו תולעים, ולזה חייבים לבדוק ולהוציאם.

ועל זה אומר שמואל שרק בלח חייב לבדוק, אבל ביבש אין חיוב בדיקה, וגם אם מוצאים בו תולעת אחת בפועל, אין חייבים לבדוק בעומק העץ, אלא גוררו וכשר בלי בדיקה. ולפי פירוש זה נמצא שיש דרך לתקן עץ לח על ידי בדיקה והוצאה.

ב' שהסוגיא מפרשת את הרישא לומר שהכהנים מוציאים את העצים המתולעים, שאין להם תקנה, והיינו דתנן "כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח", פי' שאם מוצאים בו תולעת אחת פוסלים את כולו ומסירים אותו מן הלשכה.

ועל זה אומר שמואל, לא שנו אלא בלח, שכיון שמצאנו בו תולעת אחת אנו מחזיקים את כולו כמתולע, שיש כאן סימן שהגיע עץ זה למצב של לחות שמביא ומגדל תולעים, ואז אין לו תקנה. אבל ביבש, שבדרך כלל אינו מוכשר לקבל תולעים, אם מוצאים בו תולעת מוצאים אותו וגוררים אותו מקום מן העץ, והוא נשאר בכשרותו.

ושני פירושים הללו יוצרים נפקא מינה להלכה, שלפירוש הראשון יש עצה של הוצאת התולעים על ידי בדיקה, וזהו ששנינו שכהנים בעלי מומין מתליעים את העצים, וזהו שפירש רש"י במסכת קידושין כנ"ל.

ולפירוש השני אין שום תיקון השייך בעץ לח שנמצא בו תולעת אחת, וזה עצמו הוא ענין לשון המשנה "כל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח", ואם כן עסק כהנים בעלי מומין בלשכת העצים הוא רק לחפש אם יש תולע, ואם מוצאים תולע בעץ לח מסירים אותו מן הלשכה, וזהו שפירשו התוס' במסכת תענית.

[ועיין ברמב"ם הלכות איסורי מזבח (פרק ו הלכה ב) שפסק וז"ל, וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהיה בהם תולעת, וכל עץ שהתליע כשהוא לח פסול למזבח, התליע יבש גורר את המקום שהתליע, עכ"ל. הרי שפסק גם כן כפירוש השני, שאין תקנה לעץ לח על ידי בדיקה והוצאת התולעים, והיינו כדעת התוס'.]

והנה לדעת רש"י יש קושיא מהמשנה במדות והסוגיא במנחות על הסוגיא שלנו, שאם יש עצה לתקן עצים מתולעים על ידי כהנים בעלי מומין, שביבש גוררים ובלח בודקים ומוציאים, למה צריכים להפסיק מלכרות בט"ו באב, למה לא יכרתו ואחר כך יתקנו, וצ"ב.

וכן קשה מצד אחר, שאם פסקו מלכרות בט"ו באב ועד אז אין חוששים לתולעת, למה יש לשכה שבו כהנים בעלי מומין יושבים ובודקים למצוא תולעים, והלא אין אנו כורתים אלא בזמן שאין בו תולעים ולמה חייבים לבדוק, וצ"ע.

ויש לומר , שלזה עדיף ליה לרש"י לשיטתו לפרש שבאמת אין החמה מרחקת את התולעים, רק שהחמה מייבשת את העצים ובעץ יבש לא שכיחא תולעת. ואם כן לפעמים יש תולעת בעץ יבש לפני ט"ו באב, וגם יתכן מפעם לפעם שיהיה עץ לח לפני ט"ו באב.

ואם כן זהו שבודקים כהנים בעלי מומין בלשכה, לראות אם יש כמה עצים לחים בתוך אלו שנכרתו לפני ט"ו באב, ואז בודקים אותם לתולעת, ועל זה קאמרה הגמרא לא שנו אלא בלח וכו',

אבל אחר ט"ו באב כבר אין לכרות, כיון שמאז הרי כל העצים בחזקת לח, ואז יש לחוש בכולם לתולעת, וכבר אין כדאי לכרות בתוך המקולקלים על מנת לתקן אותם, ונמצאת סוגיא דידן מכוונת עם מתניתין דמדות וסוגיא דמנחות.

ולפי התוס' לשיטתם שאין שום דרך תיקון בעץ לח שנמצא בו תולעת אחת, נמצא שגם בעצים שנכרתו לפני ט"ו באב, כל בדיקת הכהנים בעלי מומין היא על מנת להסיר את המתולעים מן הלשכה.

ואם כן עדיף להו לפרש שאין דין ט"ו באב תלוי בלח ויבש, אלא שעד ט"ו באב הרי החמה מרחקת את התולעת על ידי חום שלה, ואם כן מט"ו באב ואילך נקטינן שכולם בחזקת מתולעים ואין בהם תיקון.

וזהו שנחלקו התוס' עם רש"י בענין זה, שעכשיו יותר מובן ענין הפסק כריתת עצים בט"ו באב, משום שאחר כך אין תיקון גם על עץ יבש, כיון שאין כח בחמה אחר ט"ו האב למנוע תולעות אפילו מעץ יבש.

והבינו התוס' שיותר ברור לפי זה להבין ענין יום טוב של ט"ו באב, כיון שלפי מהלך זה אי אפשר לכרות כלל מהיום והלאה, וממילא הרי יום זה הוא יום הגמר של עשיית המצוה, ושייך בו שמחה של גמר.

אבל לרש"י אין זה גמר ברור כל כך, כיון שאם היו כורתים עצים לחים אחר ט"ו באב היו יכולים לתקן על ידי בדיקה, ופוסקים מחמת חשש ולא מעיקר הדין, ואם כן חידוש הוא לדעת רש"י לומר שגם זה נחשב דבר המחייב שמחה של יום טוב, ודוק.

ומעתה נראה שהרשב"ם שהוא מבעלי התוס', סובר שענין "לא היו ימים טובים לישראל" מחייב שמחה גמורה, ושמחה גמורה תלויה בסיום ובהשלמה גמורה, ולא במקרה שמונעים מלהמשיך במצוה מחמת חומרות וחששות. וכלשון שכתב הרשב"ם בסוגיין, "ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה".

אמנם מצד שני מסתבר לו להרשב"ם שדין חשש תולעת אחר ט"ו באב הוא מחמת לחות [ואולי יש לו גירסא הנ"ל במסכת תענית, או בשתי הסוגיות], וכמו שכתב הרשב"ם בסוגיין שהרי "מכאן ואילך תשש כח החמה ויש בעצים לחלוחית, ומעלין עשן, וגם יגדל תולעת".

ולזה נראה שחידש הרשב"ם מהלך אחר בסוגיא דידן, והוא שחוץ מחשש תולעת, יש פסול בחפצא של העץ אחר ט"ו באב, מצד שעץ כזה "מעלה עשן" מחמת לחות, ואין כאן מערכה חשובה ומהודרת אם הבית מלא עשן של עצים לחים הנשרפים [ודומה לפסולי עצים ופתילות שמצאנו לגבי מנורה במסכת שבת (כא.)].

והנה לפי דעת רש"י יש עצה בדיעבד לכרות אחר ט"ו באב, אם יש חוסר עצים באותה שנה, על ידי שכורתים עצים לחים ונותנים להם לכהנים בעלי מומין בלשכת העצים לתקן אותם על ידי בדיקה והוצאת תולעים. וכל שכן אם מוצאים עצים שעדיין נראים יבשים, שאפשר לתקן אותם על ידי בדיקה וגרירה.

וגם לפי תוס' יש עצה בקושי, לחפש עצים הנראים יבשים ולכרות אותם, ואחר כך לבדוק אותם לתולעים ואם מוצאים תולעים על שטח העץ, אפשר לתקן על ידי גרירה, שהרי אין לחלק בין הנכרת לפני ט"ו באב ואחרי ט"ו באב לגבי כשרות של גרירה ביבש שחידש שמואל במסכת מנחות.

ורק לפי הרשב"ם יש השלמה גמורה למצות כריתת עצים בט"ו באב, משום שאחר כך אין שום עצה והיתר לכרות עצים חדשים, כיון שאחר ט"ו באב נקטינן שבכל עץ יש לחלוחית יותר מדי, והוא מעלה עשן יותר מדי, ולגבי פסול זה הרי השיעור תלוי בזמן, ואי אפשר להתיר שום עץ אחר כך, ואפילו אם נראה יבש.

ועל כל פנים לפי כל זה מובן, שרק לפי הרשב"ם יש מקום לשבור את המגל לגמרי, כיון שבשום אופן לא תתכן סבה להשתמש בו עוד השנה לכרות עצים.

ולא עוד אלא שיתכן שגזרו בו חכמים, לשבור אותו כדי שלא יבואו לכרות עוד עצים לפני שנה הבאה, כיון שכל מה שיכרתו מהיום יהיה פסול לגמרי בלי דרך לתקנו, ומיושבות היטב קושיותיו של מעכ"ת בטוב טעם ודעת בעזה"י.

ולבי אומר לי עוד מהלך בענין זה, בהקדם לשון הרשב"ם בסוגיין וז"ל, מניסן ועד ט"ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה, מכאן ואילך תשש כח החמה ויש בעצים לחלוחית, ומעלין עשן, וגם יגדל תולעת וכו', עכ"ל.

ותימה, מנין לו להרשב"ם חידוש זה, שאין מתחילים לכרות עצים לפני ראש חודש ניסן, והלא אם חלישות החמה באה מצד שהימים מתקצרים בט"ו באב, כמבואר בהמשך הסוגיא דמהאי טעמא חייבים ללמוד יותר בשעות הלילה, למה לא נפרש שחוזק החמה בא בתקופה שהימים מתארכים, החל מט"ו בשבט של שנה שעברה, ואז מתחילים לכרות עצי מערכה.

והנה במסכת ראש השנה (ז.) איתא, תניא אחד בניסן ראש השנה לתרומת שקלים, מנלן, אמר רבי יאשיה אמר קרא "זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה", אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ושם מפרש רש"י וז"ל, חדש בחדשו לחדשי. חדשי יתירא לדרשה: עכ"ל.

הרי שנאמרה הלכה בהקרבת הקרבנות, שכל שנה המתחילה מחודש ניסן חייבת תרומה חדשה, ואסור להקריב קרבנות בשנה זו מכסף שנתרם למזבח בשנה שעברה.

ואם כן לפי דעת רבי במנחות (כ:) שאפשר להביא קרבן עצים, יש לומר שזה רק מכסף של שנה זו, ואולי גם מקצירה של שנה זו, אבל בעצי המערכה בדרך כלל שכורתים מן היערות או משדות של הקדש, למה לא יכרות עצי מערכה לפני חודש ניסן.

ועיין ברמב"ם הלכות איסורי מזבח (פרק ו הלכה ב) שפסק וז"ל, וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים וכו', ועצי סתירה פסולין לעולם לא יביאו אלא חדשים: עכ"ל. הרי שהתנה שיהיו חדשים מן העץ ולא על ידי שסתרו בית הנבנה, אבל חוץ מזה לא נאמר כאן דין של שנה חדשה, להצריך עץ הנכרת אחר חודש ניסן.

ונראה לומר בזה, שזהו חלק מבנין היום טוב של "יום תבר מגל" לפי הרשב"ם, שהרי לדעתו צריכים לפרש שיש כאן יום שמחה גמורה על ידי מצוה שנשלמה עד הסוף, ולזה נקט שגם תחילת דין כריתת העצים מחייבת התחלה בשנה חדשה, ואם כן יש כאן מצוה שלימה של שנה זו, מתחילת ניסן עד הזמן שאי אפשר להמשיך, שאז הגיע זמן המצוה לסופו והגיע מעשה המצוה להשלמתו, וזהו ענין יום טוב ושמחה ביום זה.

וצריכים לומר לפי פירוש זה, שזהו החידוש של רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה, שמחדשים שכריתת עצים למערכה היא מצוה התלויה בזמן, שנאמר בה זמן של תחילת השנה כמו בקרבנות, וגם נאמר בה שיעור של זמן לסוף המצוה, כיון שהוא תלוי בכחה של חמה ושייך לתקופה מסויימת בשנה, שאז מתחיל קיצור הימים ואורך הלילות.

וכיון שיש כאן מצוה של השנה, והיא מוגדרת לפי חידוש השנה בתחילתה וגם נמשכת כל זמן שהחמה בתוקפה, נקטינן שהיא מצוה התלויה בזמן, והשלמת מצוה כזאת מחדשת שמחה התלויה בזמן, והיינו יום טוב של יום תבר מגל.

וכדי לבנות מהלך זה, צריכים לייסד שעבודת הכנת עצים למערכה, גם היא נכללת בדין של ראש השנה לתרומת שקלים שלמדנו ממה שנאמר "זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה", ודרשינן "אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה". וזהו שפירש רשב"ם בדקדוק בסוגיא זו, שכורתים עצים מחודש ניסן עד ט"ו באב.

והנה הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח שם, לא פסק דין זה של הפסקת כריתת עצים בחמשה עשר באב, והרי גם אם אינו מוצא ענין להזכיר את יום השמחה של יום תבר מגל, מכל מקום יש לו להזכיר איסור שלא לכרות אחר יום זה, ופלא הדבר שלא עמדו בזה נושאי כליו, וצע"ג.

ובאמת יש לעמוד בסוגיא זו, מה זה שבאמצע מביאים ברייתא של רבי אליעזר הגדול להסביר למה מפסיקים לכרות עצים מחמשה עשר באב ואילך, וצ"ב.

ולפי המבואר בדעת הרשב"ם ניחא, שהרי ברייתא זו תולה את הפסקת החטיבה לא רק בתאריך של חמשה עשר באב, אלא בענין התקופה של החמה שהגיעה לשיאה ומכאן ואילך תשש כחה. וזה קובע את הדין הזה להיות כולו תלוי בזמן, שמתחיל בתחילת השנה וגומר בתחילת התקופה.

ואם כן יש לומר, שהבין הרמב"ם שזו דעת יחיד של רבי אליעזר, ולזה מביאה הסוגיא את דברי רבה ורב יוסף בסוף הסוגיא אחר דברי רבי מתנה בהרוגי ביתר, אף על פי שכריתת עצים למערכה התחילה יותר מאלף שנים לפני הנס של קבורת הרוגי ביתר, משום דבעינן לאוקמי לדברי רבן שמעון בן גמליאל במתניתין אליבא דיחידאה, כדעת רבי אליעזר דלא קיימא לן כוותיה, ומיושב למה לא הביא הרמב"ם דין זה להלכה.

ויש להוסיף תבלין ולומר, דאזיל רבי אליעזר לשיטתו במסכת שבת (קל.) דתנן, ועוד אמר רבי אליעזר כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל וכו', שאם צריכים איזמל למול את הילד בשבת אפשר לעשות כל הכשר המצוה על ידי מלאכת שבת, ואפילו לכרות את העצים.. ויש שם סוגיא ארוכה, שדעת רבי אליעזר היא שמכשירי מצוה דוחים שבת.

ואם כן יש לומר שאם מכשירי מצוה כמצוה לקולא, הוא הדין לחומרא, ואם נאמר בתורה דין של הבאת קרבן מתרומה חדשה, נקטינן שהוא הדין עצי המערכה שהם מכשירי הקרבן, צריכים לכרות אותם מראש חדש ניסן ואילך להיות משנה חדשה.

והיינו דנקט רבי אליעזר לשיטתו, שיש דין התלוי בזמן לכרות עצים מראש חודש ניסן עד ט"ו באב, אבל אנן דלא קיימא לן כוותיה בהכשר מצוה, לית לן הך הילכתא, ושפיר השמיט אותה הרמב"ם.

ועל כל פנים אחרי שזכינו לכל זה יש ליישב, למה לפי הרשב"ם מקפידים לשבור את המגל ביום חמשה עשר באב.

והביאור הוא לפי הנ"ל, שהרי יש כאן מהלך של חידוש הקרבן בשנה זו, ואפילו כריתת עצים לצורך מערכה עושים בשנה חדשה, וענין זה הוא יסוד קביעות יום טוב בזמן גמר המצוה, וכמו שנתבאר.

ואם כן יש לומר, שכחלק ממהלך החידוש שבאים וכורתים עצים רק מתחילת השנה, נהגו לתקן מגל חדש בראש חודש ניסן לכרות בו, כדי שיה ענין החידוש בקרבן זה מתחילתו ועד סופו.

וזהו ששברו את המגל בסוף המצוה בחמשה עשר באב, כיון שלשנה הבאה לא רק שכורתים עצים חדשים, אלא שיוצרים מגל חדש לכרות בו את העצים, ודוק.

ולא אמנע הנעימה מלגלות למעכ"ת עוד נקודה נפלאה שעלתה בדעתי להשלים ענין זה, והיא שהרי בברייתא זו גרסינן אמר רבי אליעזר "הגדול", ואין רגילים לקרוא לרבי אליעזר בשם זה אלא לגבי ענינים של יסודי התורה, ולא כשבא לחדש פרט אחד של הלכה רגילה.

ויש לומר בזה, דהא באמת יש לחקור בדין זה של ראש השנה לתרומת שקלים באחד בניסן משום "אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה", אם נאמר בו דין של חידוש סדר הקרבנות לשנה אחת, שבא זמן של "ראש השנה" ויוצר בו חידוש, או שיש מציאות של שנה בקרבנות כמו שיש בתרומה ומעשר, שאין תורמים משנה אחת על חבירתה, וכן במזבח הרי כל שנה וקרבנות שלה.

[ועיין בקונטרס שש שערים (שנת תנש"א) בשיעור א' על מסכת ראש השנה שכתבנו וז"ל, יש לחקור וכו' אם הא דאין תורמין משנה לשנה במעשרות הוא מפני שכל שנה ומעשר שלה, או שנאמר גדר של אין תורמין מן הישן על החדש, ודומה להא דאין תורמין מן הרעה על היפה וכו', וחוץ מזה יש לחקור גם בגדרי קביעות ראש השנה השנויה במשנתינו (ב.), אם באה קביעות זאת לגמור שנה אחת ולהתחיל שנה שניה, דהיינו שיש קו המבדיל שעד כאן שנה זו ומכאן ואילך שנה אחרת, או שיש כאן ענין של חידוש והתחלה שבעיקרו יוצר שנה חדשה והאחרת כלה מאליה בדרך ממילא, עכ"ל.]

ויש לומר שזה תלוי במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע, דהא במסכת ראש השנה (י:-יא.) תניא, רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו', רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו', ע"כ.

ואם כן יש לומר שלפי רבי יהושע שסובר שבניסן נברא העולם, מסתבר לפרש שמה שחייבים לתרום מחדש להביא מתרומה חדשה בניסן, היינו שהקרבנות שייכים לחידוש העולם, ונאמר כאן דין של חידוש הקרבנות במקביל לחידוש הזמן.

אבל לפי רבי אליעזר שסובר שאין ניסן זמן בריאת העולם, מסתבר לפרש שנקבעה שנה של קרבנות מניסן עד ניסן, וממילא צריכים לתרום תרומה חדשה, כדי שלא לערב כספי שנה זו עם קרבנות של שנה אחרת.

ושוב יש לומר, שלפי רבי יהושע שנאמר דין חידוש בקרבנות לכבוד השנה החדשה, אין טעם להרחיב חיוב זה יותר מעצם תרומת הקרבנות להקרבה על המזבח, ואין טעם לחייב עצי מערכה להיות משנה זו דוקא.

אבל לפי רבי אליעזר שאין דין זה בנוי על שנת העולם, רק שנאמר דין מיוחד של שנת הקרבנות, שוב מסתבר שגם במכשירי קרבן כמו עצי מערכה אין להשתמש בעצי שנה שעברה לשרוף קרבנות של שנה זו. וממילא יש יום טוב לדידיה בסוף התקופה של הכנת העצים, מראש חודש ניסן עד חמשה עשר באב.

ומובן היטב למה שנינו כאן שהלכה זו נאמרה על ידי רבי אליעזר "הגדול", משום שזה תלוי בחידושו הגדול ביותר, שלא נברא העולם בניסן אלא בתשרי. ושפיר לא פסק הרמב"ם הלכה זו, שנאמרה רק לרבי אליעזר לשיטתו, וכמו שנתבאר.

י.ד.ה.