כוונתי למה שהקשו התוס' סתירה מגמ' אחת שמשמע שהב לן ונבריך אינו סילוק, למה שמשמע מגמ' אחרת (וכמו שמשמע מהסוגיא שלנו) שהב לן וכו' הוי סילוק. ובכמה מקומות תוס' מתרצת לקושיא זו בחילוק בין ב' ציורים שונים (אפשר שיש ציור שהיינו חושבים שהוא סילוק, ובאמת אינו סילוק, ועוד אפשר שאם גמרו לאכול באמת אינו סילוק כמעשה דינאי). ולכן הקושיא שייך מאד לברר הדין של הב לן ונבריך, אע"פ שבסוף מתרץ התוס' שאין זה משנה הדין מכיון שעשה לגרמאי.

י. מונטרוז

לעניות דעתי כוונת התוס' שמכח הגמרא שלנו מתעוררת לנו קושיא על שתי הגמרות בברכות. והיא שכאן בפסחים לומדים שאם אומרים הב לן וניברך זה כבר נקרא סוף הסעודה ואם כן קשה כי בברכות מח. אמר ינאי המלך לאשתו מי יתן לנו אדם שיברך לנו ותוס' מבארים שזה כאילו אמר לאשתו הב לן וניברך ואם כן נקרא סוף הסעודה ואסור לינאי ואשתו לאכול עוד. ומכיון שרואים מהגמ' ברכות מז. - ממה שרב אמר לרב שימי בר חייא שמכיון שאני ושמואל גמרנו לאכול לכן רב שימי לא יכול להצטרף אתנו -אם כן מכיון שינאי ואשתו גמרו לאכול יוצא ששמעון בן גם לא יכול להצטרף אתם.

לפי זה הטעם שתוס' שואלים קושיא זו כאן הוא משום שכתוב בפסחים שהב לן וניברך הוא כמו סוף הסעודה לכן נהיה לנו סתירה בין שתי הגמרות בברכות.

בהצלחה רבה

דוד בלום