לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) במסכת בבא מציעא (קא:) תנן, המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן, אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו וכו', ע"כ.

ובגמרא, בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי, [ודחי] מזוזה, האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא, אלא מקום מזוזה על מי, אמר להו רב ששת תניתוה, "דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו", והאי נמי לאו מעשה אומן הוא, אפשר הוא בגובתא דקניא: ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, חובת הדר היא. דדרשינן מנחות (לד.) "ביתך" דרך ביאתך, למי שנכנס ויוצא לה, למי שדר בה: מקום מזוזה. העץ שהדלת שוקף עליו, ואף הוא קרוי "מזוזה", ואם אבן הוא צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה: בגובתא דקניא. ותולה אותה: עכ"ל.

והגמרא ממשיכה (קב.), ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ומנכרי נוטלה בידו ויוצא, ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתי ושני בניו, [ומקשה] מעשה לסתור, אמר רב ששת ארישא: ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, ארישא. שוכר מישראל הוה, דתניא רישא "לא יטלנה בידו ויצא": עכ"ל.

והעיר מעכ"ת בחכמה, מאי האי דנקטה ברייתא שבשוכר מישראל לא יטלנה "בידו" ויוצא אבל בשוכר מנכרי יטלנה "בידו" ויוצא, ומעשה באחד שנטלה "בידו" ויצא, מה ענין לשון "בידו" בנוגע להלכה זו וצ"ב, עכ"ק.

ויש להוסיף ולהעיר, למה הקפיד רש"י לחזור ולהעתיק את הלשון הזה, והלא כשתירץ רב ששת שהמעשה נאמר על הרישא, היה מספיק לומר "שוכר מישראל הוה", ולמה לו להאריך ולומר דתניא רישא "לא יטלנה בידו ויצא", וצ"ב.

וכיון שלכאורה אין צורך בהעתקה זו, מסתבר שכל ענין ההעתקה הוא להדגיש שיש כאן נקודה חשובה בלשון זה, שהיא נקודה יסודית בהבנת הסוגיא, ואם כן כל שכן קשה מה נאמר בזה, וצ"ע.

ב) ונראה מבואר בדעת רש"י בזה, בהקדם מה שיש להעיר בסוגיא זו, שסדר הסוגיא הוא פלא והפלא, ששואלים מזוזה על מי, ומשיבים על זה מדברי האמורא רב משרשיא שמזוזה חובת הדר היא, ולזה חוזרים ומסבירים שהשאלה שלנו היא לגבי חריצת מקום באבן שמצד הדלת מי חייב לשלם, ועל זה משיב רב ששת שכיון שאפשר לקבוע מזוזה בלי מעשה אומן אם כן אין המשכיר חייב, כמו ששנינו במשנתינו שהמשכיר אחראי רק על תיקון בבית הצריך מעשה אומן.

ואחר כך מביאים בלי שום קושיא או ראיה, שיש ברייתא מפורשת האומרת "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה", ודנים בפירוש ברייתא זו כאילו אין קשר בין הברייתא לאותה שאלה שדן עליה רב ששת מיד לפני זה.

ותימה, שהרי היה לנו להשיב מן הברייתא ללשון השאלה של "מזוזה על מי", שהיא הלכה של תנאים, ולמה הביאו דברי רב משרשיא שאינו אלא אמורא, ולא הזכירו כלל שיש תנא האומר כן בברייתא. ובפרט, דהא רב ששת ידע את הברייתא, שהרי הוא מאן דמפרש לה ומתרץ את הקושיא של "מעשה לסתור" [וגם בסוגיות אחרות מבואר שרב ששת היה בקי גדול בברייתות], וצע"ג.

ובאמת יש להקשות יותר מזה, שגם על הספק המבורר של "מקום מזוזה על מי", היה לו להביא ראיה מן הברייתא האומרת "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה", שהרי בפשוטו משמע לשון הברייתא שכל עניני עשיית המזוזה הם על השוכר, וגם אם הבין הש"ס שיש לדחוק ולומר שלשון "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה" אינו כולל מקום מזוזה, היה לו להקשות מן הברייתא ולתרץ שינויא דחיקא, וכדרך הש"ס בכל מקום, וצ"ע.

והנה הקושיות הללו מתיישבות, על פי שני חידושים נפלאים בהלכה שנאמרו בדברי רב ששת, שפטר את המשכיר מלשלם על עשיית מקום מזוזה כיון דאפשר לקבוע מזוזה בלא מעשה אומן על ידי תלייה בקנה.

א. מדברי רב ששת אנו למדים שאם השוכר בא ורוצה לעשות חריץ בכותל על ידי מעשה אומן, והוא מוכן לשלם על זה, אין המשכיר יכול לעכבו. שהרי בעצם המהלך הטבעי הוא לעשות נקב כמו שפירש רש"י, רק שהקמצן יכול לתלות בקנה ולחסוך את ההוצאות, ולזה אין כאן מחייב לעשות מעשה אומן, ונפטר המשכיר מלשלם.

אבל ברור שברוב המקרים הרי השוכר עושה את החריץ, שהוא מוציא כסף מכיסו על מעשה אומן, וכן היה עיקר שאלת הגמרא מי משלם על עשיית חריץ, כמו שפירש רש"י, ואם כן זו היא פסקו של רב ששת כצד האומר שגם מקום מזוזה שהוא מעשה אומן הרי הוא על השוכר, כיון שאפשר בלי מעשה אומן.

ב. אם יש חוק במדינה אחת האוסרת לתלות דברים בקנים מדלתי הבית, אז חוזר הדין שהמשכיר חייב לשלם על מקום מזוזה, כיון שכבר אי אפשר לעשות על ידי תלייה, ושוב צריכים מעשה אומן, והמשכיר חייב לשלם על כל דבר שצריך מעשה אומן.

ובקיצור, אף על פי שפסק רב ששת שעל השוכר לעשות מקום מזוזה, אין זה מצד שהחיוב חל על השוכר בעצם מצד הלכות מזוזה, אלא נקט שיש כאן ענין תיקון הדירה על ידי עשיית מקום מזוזה, ושוב הרי כל זה תלוי בהלכות משכיר ושוכר, ואז אם זה צריך מעשה אומן הרי הוא על המשכיר, ואם אינו מוכרח להיות על ידי מעשה אומן הרי הוא על השוכר, ואם השוכר רוצה מעשה אומן אין המשכיר יכול לעכבו.

ואם כן מבואר היטב למה דנה הסוגיא בשאלה של "מקום מזוזה על מי", בלי להביא ברייתא האומרת בפירוש "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה", מפני שברור לנו שאותה ברייתא סוברת שיש חיוב על השוכר לעשות את הכל מצד הלכות מזוזה.

ואמנם להלכה אין רב ששת סובר כן, ולזה הוא דן לפי ההלכה שאין חיוב מצד הלכות מזוזה שבו, מה הדין לפי הלכות משכיר ושוכר, מקום מזוזה על מי, ועל זה הוא מביא ממשנתינו בדיוק כמו לגבי כל תיקון דירה שבבית, שתלוי אם הוא מעשה אומן או לא, ויש פעמים שהמשכיר חייב ויש פעמים שהשוכר חייב. ואין מביאים מן הברייתא בכלל, כיון דפשיטא לן דלא קיימא לן כוותה.

והנה יסוד שיטת הברייתא נראה, שהברייתא מוכיחה שלא יתכן לחייב את המשכיר כלל בעשיית מזוזה, כיון שבהרבה מקרים אין כאן משכיר מישראל אלא נכרי, ואז בודאי שהשוכר חייב, וממילא מסתבר שבכל מקום השוכר חייב.

ולזה צירפה הברייתא חיוב על השוכר, עם הדין של השוכר מן הנכרי, מפני שהציור של שוכר מן הנכרי הוא מוכיח שעל כרחך חל כל החיוב על השוכר מצד הלכות מזוזה, ואין צריכים לדון בהלכות שוכר ומשכיר כלל.

ועוד נקודה, שהרי הברייתא מחייבת את השוכר להשאיר את המזוזה אם שוכר מישראל, ואינה מחלקת בין אם השוכר הבא אחריו הוא ישראל או נכרי. וגם מתירה לקחת את המזוזה מבית הנכרי, ואינה מחלקת בין אם השוכר הבא אחריו הוא ישראל או נכרי.

ועל כרחך שאין משאירים את המזוזה לטובת השוכר הבא, אלא לטובת המשכיר, שאחר שעשה השוכר מזוזה בבית זה הרי המשכיר זוכה בה אם הוא יהודי, ונמצא שלא רק שיש מצוה על השוכר לעשות מזוזה לעצמו מצד הלכות מזוזה, אלא שאחרי שקבע מזוזה בבית אין לו לקלקל את הבית ואין לו להפסיד את המשכיר על ידי לקיחת המזוזה.

על כל פנים, הרי דעת הברייתא מבוארת, שכל עניני המזוזה הם חיובים החלים על השוכר מצד עיקר הלכות מזוזה, וגם אם צריכים מעשה אומן אין מקום לחייב את המשכיר.

ולזה לא הזכירה הגמרא ברייתא זאת בשאלה שלה על מזוזה ומקום מזוזה, וגם רב ששת לא סמך עליה להשיב על שאלה זו, משום דקים ליה שאין הלכתא כברייתא זאת שיש חיוב על השוכר מצד הלכות מזוזה, ואם כן הרי הכל תלוי בהלכות שוכר ומשכיר אם צריכים כאן תיקון של מעשה אומן או לא.

והשתא דאתינא להכא יש לומר, דהא דנקטה ברייתא לישנא של "לא יטלנה בידו ויצא", היינו שיש צד לומר שהשוכר הוא הבעלים על המזוזה כיון שהוא כתבה או קנאה וקבעה, ויש לו לקחת אותה "בידו" כשיצא, משום שהיא לא יצאה מידו ומבעלותו, ולזה אנו מחדשים שאם המשכיר הוא ישראל אז יש לוותר על המזוזה לטובתו, וראוי לשוכר זה לסלק ממנה את ידו ובעלותו.

וזהו שמביאים מעשה של מי שלקח אותה בידו וניזוק, שבודאי אין כאן עבירה וגזל כיון שהוא בעלים על המזוזה והוא לקח את שלו, ומכל מקום אין ראוי לעשות כן, ורואים שיש אנשים שסמכו על בעלותם לקחת את המזוזה וניזוקו.

ואם כל זה נכון, זכינו ליישב קושיית מע"כ למה חוזרים על לשון "בידו" בברייתא זו כמה פעמים, שההדגשה היא שיש לו יד של בעלות לקחת את המזוזה ואף על פי כן ראוי לוותר לטובת בעל הבית ישראל. וזהו שהאריך רש"י לפרש "דתניא רישא לא יטלנה בידו ויצא", שיש זכות ויד לקחת את המזוזה, אבל אין ראוי לעשות כן, ותניא סיפא שהיה מעשה באחד שסמך על ידו ובעלותו וניזוק.

ג) וגם אם יש לנו כדי לתרץ במה שכתבנו, נראה לבאר את הסוגיא לעומקה לדעת רש"י, ונקדים סתירת הפירושים של רש"י בשלש מסכתות לגבי מימרא דרבי משרשיא, שהרי כאן פירש וז"ל, חובת הדר היא. דדרשינן מנחות (לד.) "ביתך" דרך ביאתך, למי שנכנס ויוצא לה, למי שדר בה: עכ"ל.

והנה במסכת פסחים (ד.) איתא, בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, על מי לבדוק, על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי, ת"ש המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה, התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא, הכא מאי וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, דחמירא דידיה הוא. החמץ שבבית שלו הוא: ברשותיה קאי. שהרי עתה הבית שלו: לעשות לו מזוזה. אלמא מידי דמצוה עליה רמיא: חובת הדר. לפי שהיא משמרתו, וכתיב "ביתך" ביאתך, נכנס ויוצא בה, אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן וכו', והשתא כי האי גוונא מיבעיא לן, טורח זה על מי מוטל: עכ"ל.

הרי שכאן בסוגיא דידן פירש רש"י חובת הדר היא, היינו שלומדים מלשון "ביתך" דרך ביאתך, דהיינו "למי שדר בה", אבל שם במסכת פסחים הרי הוא בא עם טעם חדש, שהחיוב על השוכר מפני שהוא צריך את השמירה של המזוזה בפועל, וצ"ע סתירת הפירושים.

והנה במסכת עבודה זרה (כ:) תנן, אין מוכרים להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות וכו', ע"כ. ובגמרא (כא.), מאי "אין צריך לומר שדות", אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה, [ומתרץ] אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר הוא, ע"כ.

ושם מפרש רש"י וז"ל, חובת הדר הוא. ולא חובת הבית, הלכך ליכא אפקעתא, דכתיב "ביתך" דרך ביאתך, אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא: עכ"ל.

הרי שכאן כתב רש"י פירוש שלישי, שכל האזהרה היא "למי שנכנס ויוצא", ולא הוסיף דהיינו "למי שדר בה" כמו שכתב בסוגיין, וגם לא הוסיף שהמחייב הוא מצד שמירת המזוזה כמו שכתב במסכת פסחים, וכל שלשה הפירושים סותרים זה את זה, וצ"ע.

וגם יש לעמוד על דקדוק עצום, שבסוגיין פירש דרך ביאתך היינו למי שנכנס ויוצא "לה", ובמסכת פסחים כתב דהיינו נכנס ויוצא "בה", ובמסכת עבודה זרה כתב דהיינו למי שנכנס ויוצא "לתוכה", הלא דבר הוא.

ונלמוד את הסוגיות כסדרן, והרי במסכת פסחים שם יש סוגיא שאינה רגילה כלל, שמתחילים עם בעיא של "על מי לבדוק", ואז מביאים "תא שמע" ממזוזה שהיא על השוכר, ומחלקים שאין בדיקה דומה למזוזה כיון דהתם חובת הדר היא.

וצריך ביאור למה חשבה הסוגיא שיש ראיה ממזוזה, ועל זה כתב רש"י שם "אלמא מידי דמצוה עליה רמיא", שהיה מקום לומר שכל מצוה התלויה בבית, הרי הדין כשהבית שכורה הוא שהשוכר אחראי.

וכיון שזהו יסוד כוונת המקשן, שהוא רוצה לבנות מזה כלל שכל מצוות של הבית חלות על השוכר, ויש לדמותו לבדיקת חמץ ועוד עניני מצוה, על כרחך שאין המקשן מבין שלא נאמרו בחובת מזוזה הלכות בית כלל. והך לישנא שכתב רש"י במסכת עבודה זרה, "חובת הדר הוא ולא חובת הבית", אי אפשר למינקט בדעת אותו מקשן.

הרי שראיה זו היא בנויה על ההבנה, שגם אם חובת הדר היא כדברי רבי משרשיא הרי היא מהלכות הבית. כלומר, שמצד המצוה הרי היא מצוה של הבית, ומצד החובה הרי החובה נופלת על הדר בתוך הבית. ולזה נקט המקשן שיש מכאן דוגמא ליסוד האומר שכל מצוות של הבית רמיא על השוכר, וגם בדיקת חמץ בכלל.

ואם כן כשדוחים ראיה זאת על ידי הבאת דברי רבי משרשיא האומר מזוזה חובת הדר היא, על כרחך שיש סברא האומרת שמצד אחד נכון הדבר שהיא מצוה של הלכות בית, ומצד שני אין לדמותה לשאר הלכות הבית, כיון שהיא תלויה יותר בדירת הבית משאר מצוות.

ולזה ביאר רש"י, דכיון שמצות מזוזה היא לשמירה, וכמבואר במסכת קידושין (לד.) שמחייבים את האשה במזוזה מסברא מפני שגם היא צריכה שמירה וחיים [אמנם רש"י שם פירש באופן אחר], אם כן מסתבר שמי שגר בתוך הבית בפועל הוא זה שצריך את השמירה בעיקר, ואז שפיר יש לחלק שאף על פי שבדיקת חמץ ועשיית מזוזה שתיהן מצוות הבית הן, מכל מקום מזוזה על השוכר מפני שהיא משמרתו, ובבדיקת חפץ עדיין יש מקום ספק.

[ובמה שהוסיף רש"י שם עוד סברא, שמזוזה דאורייתא ובדיקת חמץ דרבנן, הארכנו בשיעורים למסכת פסחים הנדפסים בספר מרבה לספר (וגם נדפסו בקובץ "שש שערים"), לבאר למה צריכים שני טעמים לפי דעת רש"י באותה סוגיא.]

והנה במסכת עבודה זרה שם, פריך הש"ס למה אין מחמירים בשכירות בתים לעובדי כוכבים כמו בשכירות שדות, שכמו שבשדה הוא מפקיע את השדה ממצות מעשר הוא הדין בבית מפקיע את הבית ממצות מזוזה, ומתרץ הש"ס, דהא אמר רבי משרשיא מזוזה חובת הדר היא.

וגם שם יש להקשות, הלא לא מצאנו מי שחולק על רבי משרשיא ודבריו מובאים כמו דברי תנא, ואם כן איך חשב המקשן שיש כאן הפקעת מצות מזוזה מן הבית כשהוא מוכר או שוכר לעובד כוכבים, וצ"ב.

וצריכים לפרש, שגם המקשן מודה לרבי משרשיא שחובת הדר היא, ואף על פי כן נקט שהיא מדיני הבית, וכדנקטה סוגיא דפסחים אפילו למסקנא כנ"ל, ועדיין יש לראות את המצב כהפקעת מצות מזוזה מן הבית עצמו.

ואם כן כשמשיב לו התרצן מדברי רבי משרשיא, לא בא לחדש עצם המימרא, אלא בא לחדש הבנה אחרת בדברי רבי משרשיא, והיא "חובת הדר הוא ולא חובת הבית, הלכך ליכא אפקעתא", כמו שפירש רש"י שם, שאין כאן מצות הבית כלל אפילו בגוף הקיום, שכל כולה של המצוה הוא ענין השייך לצורך השוכר.

ונמצינו למדים שתי שיטות בהבנת דברי רבי משרשיא, א'דעת המקשן והתרצן בסוגיא דפסחים והמקשן בסוגיא דעבודה זרה, שיש כאן קיום של מצוה בבית עצמו, רק שאין החיוב חל על בעל הבית אלא על הדר, ובזה יש חילוק בין התרצן במסכת פסחים להמקשן שם, שהתרצן תולה את החיוב על הדר בצורך שמירה בתוך הבית.

ב' דעת התרצן במסכת עבודה זרה שאין כאן מצות הבית כלל, אלא שיש חיוב על מי שיוצא ונכנס לפתח זה ברגילות, לקבוע בו חפץ של מצוה.

ונחזור לסוגיא דידן ונימא, שהרי כאן מצאנו מצד אחד שהחיוב שייך קצת לבית עצמו, דהא נקט רב ששת שאם מקום מזוזה מעשה אומן הוא אז בעל הבית חייב, וגם דחה את הברייתא הסוברת שכל המצוה היא על השוכר, ומצד שני נקט שעדיין חובת הדר היא כרבי משרשיא, דהא מזוזה עצמה היא על השוכר.

ולזה נקטינן דלא סבירא לן הכא כסוגיא דעבודה זרה הסוברת "חובת הדר הוא ולא חובת הבית", וגם לא נקטינן כמסקנא דמסכת פסחים שהכל תלוי בשמירה של הדר בתוכה, דהא אם כן גם במעשה אומן יש לחייב את השוכר, כיון שהוא צריך שמירה בכל אופן.

וביאר רש"י אליבא דסוגיא דידן ופסקו של רב ששת, דהא דאמר רבי משרשיא מזוזה חובת הדר היא, היינו דילפינן ממה שנאמר "ביתך" ודרשינן דרך ביאתך, דהיינו למי שיוצא ונכנס שהוא "מי שדר בה" ואם כן יש כאן שיטה שלישית, שבאמת אין כאן הלכות בית אלא הלכות דירה, והמשכיר חייב לשלם על כל מעשה אומן הנצרך לדירה מתוקנת.

ומדוקדקים שפיר שלשה דיבורי רש"י בשלש סוגיות, שבסוגיין פירש דרך ביאתך היינו למי שנכנס ויוצא "לה", ובמסכת פסחים כתב דהיינו נכנס ויוצא "בה", ובמסכת עבודה זרה כתב דהיינו למי שנכנס ויוצא "לתוכה".

והביאור הוא, שכאן נקטינן שחובת מזוזה שייכת להלכות דירה, שמי שנכנס "לה" לדור בה הרי הוא חייב במזוזה. אבל במסכת פסחים עיקר הנקודה הוא שאחרי הכניסה הרי הוא יושב "בה", ואז צריך שמירה מן המזיקים.

אבל במסכת עבודה זרה נקט רש"י שכל החיוב הוא על הפתח כמקום מעבר שהוא "דרך ביאתך", ולא כפתח הבית כלל, וגם לא כחלק מהדירה שלו. ואדרבה שם נקטינן שלשון "נכנס ויוצא" הוי דוקא, שגם על היציאה הרי הוא חייב במצוה זו כמו על הכניסה, וכלשון הרמב"ם שכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם (ומסתבר שגם שמירת המזוזה לדעה זו היא בבחינת "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, ברוך אתה בבואך ברוך אתה בצאתך", ובבחינת "יהי רצון שאכנס למקום זה לשלום ואצא ממקום זה בשלום", שהיא שומרת גם בפנים וגם בחוץ).

על כל פנים, נחזור בזה לברייתא דסוגיא דידן, דנקטה שלא "יטלנה בידו ויצא", ויש לומר שברייתא זאת היא כדעת המשנה במסכת עבודה זרה שאין מזוזה חובת הבית כלל, והיא באה לשמור על הפתח כמקום מעבר מבחוץ לבפנים ומבפנים לבחוץ, והיינו שלא יטלנה "בידו", פי' שגם ביציאה אחרונה הרי הוא צריך שמירה, ואין שמירה אלא על הדלת ולא בידו.

ואז יש מקום לחשוב אולי גם בבעל הבית נכרי יש להשאיר על הדלת מטעם זה, ותניא בברייתא שמוכרחים ליטול את המזוזה שלא להשאיר אותה בידי הנכרי. אבל כשנאמר בסיפא שהיה מעשה באחד שנטלה בידו ונענש, יש מקום לומר שהוא "מעשה לסתור", שבא לומר שצריכים שמירה גם ביציאה אחרונה מבית נכרי. ולזה תירץ רב ששת "ארישא", שרק במשכיר ישראל יש לחוש מחמת שמירה אחרונה ולהשאיר את המזוזה על הדלת.

ויש לעיין בפרטים הללו, אבל יסוד ביאור סוגיא דידן והצעת שלש שיטות של הסוגיות בדעת רבי משרשיא, מתבאר היטב מתוך הסוגיא, וכש"נ.

י. ד. ה.

לכבוד ידידי רבי שמואל דוד שליט"א, אחדשה"ט,

א) אני חשבתי לענ"ד לבאר באופן אחר ויהי רעוא שלא אכשל בדבר הלכה. והנה עי' שו"ע יו"ד סי' רפ"ב ס"ג היה הולך ממקום למקום וס"ת עמו לא יניחנו בשק ויניחנו ע"ג חמור וירכב עליו אלא מניחו בחיקו כנגד לבו, ע"כ. ומשמע שמכבוד ס"ת הוא להחזיקו קרוב לגופו כדי לשמור עליו היטב. וא"כ י"ל ג"כ אצל מזוזה שמי שצריך לטלטל מזוזה ממקום למקום הדרך המובחרת היא להחזיקו בידו כדי שלא יבא ח"ו לידי שום בזיון.

ב) וכן מעניני דיומא מצינו במגילה ג: מגילה בשבת לא קרינן מ"ט וגו' גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד וגו'. ומשמע כשצריכים להעביר חפצא של קדושה ברחוב הדרך המכובדת היא להחזיקו בידו דוקא ולא לשים אותו בכיסו או בתיק.

ג) ואולי עוד י"ל שמזוזה היא לא רק שמירה לבית כשהיא קבועה בדלת אלא גם כשאוחזו בידו היא שומרת על האדם. ומקור לזה מברכות סוף כג. אמר הואיל ושרונהו רבנן ננטרן ופרש"י ישמרוני מן המזיקין. והנה שם איירי בתפילין אבל לכאו' י"ל שה"ה במזוזה. ולכאו' אין להקשות מרמב"ם הל' מזוזה פ"ה ה"ד לענין הכותבים מבפנים המזוזה שמות המלאכים וגו' וז"ל, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה וגו' כאילו הוא קמיע של הניית עצמן, עיי"ש, כי י"ל ששם איירי הרמב"ם במי שעיקר כונתו במצות מזוזה רק להנאת עצמו. משא"כ בגמ' שלנו איירי במי שחושב שיכול ליטול המזוזה עמו כשיוצא מן הבית וצריך את המזוזה בשביל לקיים עיקר המצוה בבית אחר, אלא דרך אגב גם רוצה לקבל שמירה מן המזוזה בלכתו בדרך, בזה י"ל ששפיר דמי אם מכוין גם לשמירה וצ"ע.

ד) והנה הגמ' כאן אומרת לא יטלנה בידו אבל זה מטעם אחר משום שמשאיר את הבית בלי מצות מזוזה, אבל לולי דבר זה היה ראוי לכתחילה כשמטלטל מזוזה ממקום למקום לאוחזה בידו משום כבוד המזוזה שלא יזרקו אותה וכדו'.

וה' יראנו נפלאות מתורתו ושבעים פנים לתורה.

חודש טוב

דוד בלום