למה פסק הרמב"ם והשו"ע כהסוגיא בסוף פרק המוכר את הבית שאסור להוציא יין ושמן מארץ לסוריא דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, אם פסקו כהגמרא בגיטין דהקונה בית בסוריא יכול לצוות לעכו"ם להעלות בערכאות שלהם אפילו בשבת דכיבוש יחיד שמיה כיבוש. מאי שנא?
כבר עמדו אחרונים על שאלה זו:
מגן אברהם סימן שו ס"ק כ
(כ) (פמ"ג) (מחה"ש) בא"י. וסוריא כא"י לדבר זה [רמב"ם פ"ו] בגמרא פ"ק דגיטין דקדק הרמב"ם וכתב לדבר זה דאלו מדינ' סוריא ח"ל היא כמ"ש הרמב"ם ריש ה' תרומות וז"ל ארם נהרים וארם צובא ואחלב וכיוצא בהן הן הנקראים סוריא ואינן כא"י וכו' והכל כסוריא מד"ס וכו' איזהו סורי' מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבב וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי הוא כסוריא אבל עכו ח"ל כאשקלון עכ"ל מ"מ צ"ע דהא ברייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו דלא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן אבל כיון דהרמב"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן וביותר ק' דהא מסקי' בי"ד סימן קנ"א דאפי' לכתחלה מוכרין בתים לעכו"ם בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ"ע ואפשר דס"ל דעכ"פ איכ' קצת מצוה בקניית בתים וז"ל הג"א פ"ב דמ"ק בשם א"ז כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם וכו' משמע דאסור ליתן לו מעות:
כתב סופר מסכת גיטין דף ח עמוד א
ולפע"ד נראה דהוציא הרמב"ם דאפילו אי לא שמיה כיבוש מכל מקום מצוה לקנות מנכרי וכותבין עליו אונו בשבת, מדהעמיד הש"ס על דקתני בברייתא חייבים במעשר כארץ ישראל דסבירא ליה כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ולא קאמר כן על תחילת הברייתא בשלשה דברים שוותה סוריה לארץ ישראל הוה ליה למימר דסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש דקאי על כל דברים דקתני בברייתא, ומדציין על פסקא דחייבים במעשר ובשביעית דווקא דסבירא ליה כיבוש יחיד שמיה כיבוש, שמע מינה משום דקונה שדה בסוריה וכו' דכותבין עליו אונו אפילו בשבת אין מוכח דאתי כמאן דאמר כיבוש יחיד שמיה כיבוש, דאפילו לדסבירא ליה כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש מכל מקום לענין זה כארץ ישראל הוא דכותבים עליו אונו, כנ"ל והיא ראיה נכונה.
יוסי בן ארזה