לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) במסכת בבא מציעא (סד:) איתא, רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא, אמר ליה רבא בריה מאי טעמא עביד מר הכי, אמר ליה אנא כרב נחמן סבירא לי דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי, אמר ליה אימר דאמר רב נחמן כגון דארי עבדיה דמרקיד בי כובי, עבדי אחריני מי אמר, א"ל אנא כי הא דרב דניאל בר רב קטינא אמר רב סבירא לי דאמר התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה וכו', ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי. מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו, וכופם לעשות מלאכתו: נהום כריסיה. לחם מאכלו, והריני זנו ביום מלאכתו: דארי עבדיה. כך שמו: דמרקיד בי כובי. ליצן היה ומרקד בחנויות לשתות יין: דלא נסתרי עבדיה. שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל, "נסתרי" התי"ו משמשת כדרך המתפעלים בתיסת שי"ן וסמ"ך, כאשר יתפעל "שר" ויאמר "תשתרר", שהתי"ו מתמצעת להפסיק אותיות השורש וכו': עכ"ל.

ובתר הכי איתא, אמר ליה [רבא] הני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי, מר כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי כרבית, דאמר וכו' אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, אמר ליה הדרי בי, ע"כ.

והעיר מע"כ בחכמה, גם אם יש פטור שהתוקף עבדו של חבירו אינו חייב לשלם, מאיזה טעם ולאיזה ענין הלך אביו של רבא דוקא להחזיק בעבדים של בעלי חובות שלו, וצ"ב, עכ"ק.

ושאלה גדולה היא בסוגיא עמוקה, ואמנם כדי לעמוד על הדברים צריכים לעיין היטב בשקלא וטריא של הסוגיא, ומתוך הלימוד יתברר ויתלבן הענין בעזה"י.

ב) ונקדים סוגיא דמסכת בבא קמא (צז.) דאיתא, ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי, והאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, ואי סלקא דעתך עבדא כמקרקעי דמי, אמאי פטור, ברשותא דמריה קאי, [ומתרץ] הכא במאי עסקינן שלא בשעת מלאכה, כי הא דשלח ליה וכו' הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' אינו צריך להעלות לו שכר, [ודחי] הכי השתא, התם וכו' ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה וכו', אלא הכי מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה, [ומתרץ] הכא נמי ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה, ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, פטור. מלשלם לבעליו שכרו: שלא בשעת מלאכה. בשעה [שאינו רגיל] לעשות מלאכה, או שאין עכשיו לבעליו מלאכה לעשות, שזה נהנה וזה אין חסר הוא ופטור: כדשלח ליה כו' הדר בחצר חבירו. ומוקמינא לה בפרק שני (כא.) בחצר דלא קיימא לאגרא: ביתא מיתבא יתיב. זה הדר בתוכה ההנהו לבית זה שהוא מיושב בדיורין: יתיב. אין חרב לפי שהדר בתוכה טם ומשפיץ סדקיה שפיר: דלא נסתרי. שלא ילמד דרכי הבטלה: עכ"ל.

ובתר הכי איתא, בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו מלאכה, אמר ליה רבה בריה מאי טעמא עביד מר הכי, אמר ליה דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי, אמר ליה אימא דאמר רב נחמן כגון דארו עבדיה דמרקיד בי כובי, כולהו עבדי מעבד עבדי, א"ל אנא כרב דניאל סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה וכו', ע"כ. ולא פירש רש"י כלום.

ויש לעמוד על כמה סתירות בין הסוגיות, ובין פירושי רש"י בשני המקומות.

א' הכא אמר רב יוסף בר חמא אנא כרב נחמן "סבירא לי", והתם איתא "דאמר רב נחמן" וכו', אבל אין דברי רב נחמן מובאים בתורת שיטה והלכה אלא כדברי חכמה בטבע העולם.

ב' הכא איתא לפי רבא דהא דאמר רב נחמן הכי היינו רק לגבי דרי עבדו, "עבדי אחריני מי אמר", אמנם התם איתא שאמר רק לגבי דרי עבדו אבל "כולהו עבדי מעבד עבדי", וצ"ב למה יש חילוק בין הסוגיות בנקודה זו.

ג' גם יש לעמוד דהכא גרסינן ששם בנו של רב יוסף בר חמא הוא "רבא", והיינו כדברי רש"י במסכת חולין (עז.) וז"ל, רבא בריה דרב יוסף בר חמא. הוא רבא בר פלוגתיה דאביי: עכ"לּ. ואם כן מאי האי דבמסכת בבא קמא שם גרס "רבה" בריה.

ד' בפירוש רש"י כאן ביאר שטענת רב יוסף בר חמא לפי רב נחמן דעבדא לא דוי נהום כריסיה, היינו משום שהוא זן את העבדים כשעושים מלאכתו, אבל בבבא קמא לא חידש רש"י נקודה זו.

ה' כאן פירש רש"י שהרי דרי עבדו של רב נחמן "ליצן היה ומרקד בחנויות לשתות יין", אבל שם לא נחית לפרש ענין זה.

ו' שם פירש רש"י שדברי רב דניאל בר רב קטינא אמר רב שהתוקף עבד חבירו "פטור" היינו פטור "מלשלם לבעליו שכרו", אבל כאן לא חידש בכלל שיש סברא של שכר פעולה אצל עבדים.

ז' כאן פירש רש"י באריכות דהא דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב דניחא ליה לאדון "דלא ליסתרי עבדיה", היינו "ליסתרי" מלשון "סר", אבל שם במסכת בבא קמא השאיר רש"י את הדבר ככתבו, ומשמע שהוא לשון סתירה.

ח' כאן פירש דלא לסתרי היינו "שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל", ושם פירש דהיינו "שלא ילמד דרכי הבטלה", וכל זה צריך ביאור.

ג) והנראה מבואר מכל זה, שנחלקו שתי סוגיות הללו בהבנת סיפור זה של רב יוסף בר חמא, ויסוד המחלוקת תלוי במה שמקשה הש"ס שם למה אינו משלם לאדון על השימוש בעבדו והא עבדים אינם נגזלים, ומיישב שהיה משתמש בעבד רק בזמן שאין האדון מבקש מהעבד לשמשו, ואם כן פטור מלשלם מדין "זה נהנה וזה לא חסר", ואחר כך מקשה דהא בעינן ניחותא של הבעלים מעין ניחותא של "ביתא מיתבא יתיב" דאשכחן לגבי דירה, ומתרץ דהכא נמי "ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה".

וזה חילוק גדול ביסוד ההיתר [או הפטור] של רב דניאל בר רב קטינא אמר רב, דהכא נקטינן דהך ניחותא מתיר את השימוש בעבד של חבירו מצד עצמה, והתם נקט שההיתר אינו מחמת הניחותא עצמה, שאין כאן דין גמור של ניחותא להתיר את השימוש, אלא שההיתר בנוי על דין "זה נהנה וזה לא חסר", ובהיתר זה יש תנאי של מקצת ניחותא, או ניחותא בדיעבד, ולזה מספיק הך ניחותא של "ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה".

וזהו שבא רש"י שם ומסביר וז"ל, פטור. מלשלם לבעליו שכרו: עכ"ל. כלומר, שיסוד החילוק בין הסוגיות הוא, שבאותה סוגיא דנים אם יש חיוב לשלם לבעלים שכר פעולה של העבד, ורב דניאל פוטר אבל המקשן טוען שכיון שאין עבדים נגזלים מפני שהוקשו לקרקעות נמצא שלא יצא העבד מרשות האדון גם בשעה שנגזל, וכיון שנהנה מפעולות שעושה העבד בשבילו, יש לתובעו שכר פעולה כאילו השכירו לו הבעלים את העבד להיות פועל שלו למשך תקופת הגזילה.

ועל טענה זו הוצרכו להשיב דהוי דומה לשכירות בתים, שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, והוא הדין בשכר פעולה של עבד בזמן שלא היה האדון צריך לו יש לדון אותו כזה נהנה וזה לא חסר, ואהא פריך דהא בעינן ניחותא לזה, והיינו ניחותא דבדיעבד דהוי תנאי בהך דינא של "זה נהנה וזה לא חסר", ואהא משני דניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה.

ולזה פירש רש"י שם כפשוטו, דלשון "לסתרי" היינו לסתור, שהוא מודאג שמא ימצא העבד חברים שאינם מהוגנים וילמוד הנהגות רעות, והיינו "שלא ילמד דרכי הבטלה", ובדיעבד ניחא ליה לאדון שיעבוד העבד גם בשעות הללו ולא יעמוד בדרך רשעים ובמושב לצים.

ד) אבל סוגיא דידן אינה מקבלת חידוש זה, שיש לחייב על שכר פעולה של עבד, שלעולם אין העבד נידון כמו פועל, שאין שעבוד ועבדות מוגדרים לפי מלאכה ושכר כמו פועל, אלא שיש יחס מיוחד הנקרא עבדות, והוא כולל שעבוד גמור מצד העבד לעבוד בכל כחו, וגם כולל אחריות גמורה מצד האדון לדאוג למזונות ובגדים של העבד, ואם כן גם כשבא אחד ותוקף עבדו של חבירו, אין מקום לחייבו שכר פעולה, וכל הצד לחייבו הוא בתורת גוזל ומזיק.

[ועיין בספר מרבה קדושה על מסכת קידושין (סימן יג), שהוכחנו שיש מחלוקת התנאים לגבי קנין העבד ושחרורו, שדעת חכמים היא שהקנין הוא כשאר קנינים שחלים על הממונות של החפצים, וכל דיני האיסורים והשמות של עבד ושפחה חלים אחר כך על ידי דיני התורה, אבל לרבי שמעון נקטינן שאין קונים את האדם כחפץ, אלא שעושים מעשה להחיל עליו שם עבד ושפחה, ושם "אדון" חל על הקונה, ועל ידי שמות הללו באים שעבודי הממון בדרך ממילא, עכ"ד יעו"ש.

ויתכן שגם חקירה זאת, אם שייך לדון את עבודת העבד כמעשה של פועל השוה סכום הקבוע בשוק לגבי שכר פועל, או שכל פעולה של עבד לבעליו היא חלק משעבוד ויחס מיוחד, ותלוי בחפצא של עבדות ואדנות, שייכת למחלוקת ההיא אם קנין עבד הוא ענין ממוני ביסודו או ענין של איסורים ושמות.]

וכדי לפטור תוקף את העבד מן התשלומין, צריכים לחדש שיש ריוח גמור וניחותא גמורה של האדון, והתוקף לא הפסיד את האדון כלל.

ולזה פירש רש"י כאן לשון "ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה", "ליסתרי" מלשון סרה וקלקול גמור של העבד, שיש חשש כל כך חזק שבטלת העבד תקלקל אותו, עד שהאדון רוצה שהעבד יעבוד בכל מקרה ובכל מצב, והעיקר הוא "שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל", וגם אם יש לאדון עבודה בשבילו היום ובא אחר ותקף אותו לעבודה אין האדון מקפיד על כך.

ה) ולפי יסוד זה נחזור ונלמוד את הסוגיא כסדרה. הנה בסוגיא דידן כשטען רבא לאביו למה עשה כן, הרי הש"ס מבין שטענתו היא שיש בזה גזל והיזק מצד עצם שם עבדות, שהוא מונע מחבירו את השימוש בעבדו, ויש לאדון זה תביעה ממונית על זה שתקף את עבדו. ולסוגיא דידן נקטינן שהמפקיע את העבד מעבודת הבעלים חייב על זה בתורת מזיק וגזלן, ולא אמרינן שעבדים אין נגזלים לגבי חיוב זה.

ועל זה השיב אביו לרבא, שמדברי רב נחמן יש ללמוד שמחיר המזונות של העבד הוא יותר משויות מלאכת העבד בזמן זה, ואם כן כיון שהוא היה זן את העבד ופוטר את האדון ממזונות העבד למשך תקופת התקיפה, הרי האדון לא הפסיד ממון אלא הרויח ממון, וכיון שאין היזק והפסד אין כאן חיוב ממונית של התוקף להאדון.

ולזה לא הוצרך רש"י כאן לפרש שאין מלאכת העבד שוה כלום לרב נחמן, רק שהיא שוה פחות ממזונותיו ואין כאן הפסד.

וענה לו רבא בנו שאין כוונת רב נחמן לומר שבכל עבד אין כאן פעולה השוה למזונות, רק שיש עבדים מהסוג של דרי עבדו שהם עצלים ובטלים כל כך עד שאין מלאכתם שוה למזונותם. אבל בעבד רגיל יש לחוש שמלאכתו שוה יותר ממזונותיו.

וזהו שפירש רש"י בסוגיין שהרי דרי "ליצן היה ומרקד בחנויות לשתות יין", אבל לא הפליג והפריז לומר שלא היה עובד כלל, ובודאי שהיה עושה מלאכה, אבל לא בשוה למזונותיו.

[ועוד הכרח לפרש כן, דכיון שדברי רב נחמן נאמרו להלכה, כדאמר אביו של רבא "כרב נחמן סבירא לי", לא יתכן לומר שהיה מדבר רק לגבי עבדו, ולזה מסביר רבא שיש סוג של עבדים קלי הדעת והאחריות, וזהו שנתן רש"י שם של "ליצן היה", ואם כן נאמרו דברי רב נחמן על עבדים ליצנים ולא על כולם.]

והיינו דגרסינן הכא "עבדי אחריני מי אמר", שאף על פי שיש כאן מימרא להלכה, לא נאמר לגבי כל העבדים.

ו) אבל בבבא קמא נקט הש"ס שלא נתן רב יוסף בר חמא מזונות לעבדים הללו, וע"כ שאינו מביא דברי רב נמחן בתורת הלכה אלא כפתגם בעלמא לומר שאין עבדים שוים כלום, ודחה בנו שלא אמר רב נחמן כן על כל עבדים או רובם אלא על עבד שלו [שהרי בפתגם שאינו הלכתי יתכן שנאמר על יחיד], דהא "כולהו עבדי מעבד עבדי" ואין לסמוך על זה. והשיב לו אביו שלהלכה הוא סומך על דברי רב דניאל.

על כל פנים יסוד זה בחילוק הסוגיות מיישב את כל ההערות והדקדוקים הנ"ל, הן בגירסת הגמרא והן בפירושי רש"י, ישמע חכם ויוסיף לקח.

ז) ונחזור בזה לשאלה הכללית שהציע מע"כ, מה היה החשבון של רב יוסף בר חמא לנהוג כך ולתפוס דוקא עבדים של בעלי חובות למלאכה. וגם אם יש כאן חשבון של פטור, מכל מקום פטור זה שייך בכל העבדים ולא רק בבעלי חובות, ועוד אם פטור יש כאן מאן יימר שמותר לעשות כן לכתחילה.

ולזה נראה לומר שיש חילוק בין הסוגיות בהבנת פרט זה, שהרי בסוגיא דידן שהיה רב יוסף בר חמא זן את העבדים, מסתבר שהוא עשה כן כדי לעזור לבעלי חובות שלו לשלם, שעל ידי שהוא פוטר אותם ממזונות של עבדיהם, יוכלו לתת כסף זה לשלם חובות במקום להוציאו על מזונות של עבדים הללו שיצא שכרם בהפסדם.

מה שאין כן בסוגיא דבבא קמא שלא היה רב יוסף בר חמא זן אותם, יתכן לדחוק שהוא היה נוהג כן בכל העבדים וגם עבדי בעלי חובות בכלל, ואין כוונת הסוגיא לומר שהוא חיפש דוקא עבדים של בעלי חובות, רק שלא הקפיד מלהמנע מלקחת עבדים הללו למלאכתו, ועל זה הוכיח אותו בנו.

וזה מדוקדק בפירוש רש"י, שרק בסוגיין האריך להסביר שהיה "מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו וכופם לעשות מלאכתו", ושם לא טרח לפרש כן, ומסתבר שרק כאן יש מהלך לעזור לבעלי חובות לשלם לו, והובא סיפור זה כאן בסוגיות העיקריות של הלואה ורבית מפני שכאן מבינים שיש כאן מהלך יסודי בהנהגה של מלוה ולוה, ועיין.