היטבת לשאול ולדקדק בדברי הגמרא ורש"י.

א) לגבי ההערה הראשונה שלך נראה לבאר דרבי יהודה מחייב בין אם התכוון לכתוב שמעון וכתב שם, שאז ניתן לקרוא את זה כקיצור של שמעון, ובין אם התכוון לכתוב שמואל ,שאז נראה שהאותיות שם אינן רומזות לשמואל, שהרי בעוד שבשם משמעון כבר יש הברה אחת שלמה משמעון(שמ-עון, בשמואל אין אפילו הברה שלמה אחת (שמו-אל) והו"א שאין זה מספיק, קמ"ל שגם זה חייב.

ב) לא הבנתי מדוע אמרת שהקדים שם לנח הרי עסקינן במי שהתכוון לכתוב שם ארוך, ובודאי יש להקדים שמעון ושמואל שהם שתי שמות לנחור שהוא שם אחד(ולי צ"ע למה לא כתב נח מנחום, דנחור אינו צדיק ואולי כדי לסייע לזכור את המשנה יש בו שם-נח-נחור).

ג) באמת צ"ע למה צריך את כל השמות, אולם נראה שהתנא רוצה להביא מספר דוגמאות עם אות סופי ומספר עם אות רגיל להראות שאין הבדל בין פתוח וסתום וכפי שדייקו בגמ' שבת. ואפשר שנקטו ד' אלו משום שכל אחד מהם הוא גם שם וגם מילה רגילה, למשל שם מלשון שמות, נח מלשון מנוחה, גד מלשון מזל, דן מלשון דין, והו"א שהכותב רצה דווקא להדגיש שם ולא שיקראוהו כמילה, קמ"ל שכיון שכל אלו הם גם שמות נתקיימה מחשבתו.

השאלות ברש"י יותר קשות אך אנסה ליישב אותם. א) רש"י כשמצטט גמרות אינו נוהג לצטט במדויק את לשון הגמרא ואת כל הדוגמאות שם, ובעניין זה רצה ללמדנו דין שם משמעון, וגם דוגמאות אחרות, וכדלעיל שיש בהם חידוש אך בנח מנחור אין חידוש מיוחד. ב) השם נף מופיע בהרבה מקומות בתנ"ך כשם מקום, אך נראה שאין זה נקרא שם משמעותי לעניין שבת, שהרי הוא התכוון לכתוב שם אדם ויצא שם מקום ואמנם רבי יהודה סובר ששם קטן משם גדול חייב אך זהו דווקא שם אדם, דסו"ס נתכוון לכתוב שם ויצא שם והוא גם חלק מהשם הגדול ואולי קיצור שלו כדביארתי לעיל, אך במי שנתכוון לכתוב שם ויצא שם מקום, לא נתקיימה מחשבתו, שהרי אי אפשר לראות בכך קיצור של השם הגדול כמו שם משמעון. (שהרי גם חן מחנוך זה מילה, כר מכרמל, וכו' אך אינה שם ולכן אין לזה משמעות, וכך גם נף) ג) רש"י רצה לרמוז לחידוש הנ"ל, כנלענ"ד.

יואל דומב