א)

1) עי' יעב"ץ שרש"י כתב עבד כנעני כי עבד עברי נראה שמותר לפרכס כיון שאין גופו קנוי לאדון קנין עולם, א"כ הוא כמו עני ישראל שמצוה לפרנסו, עיי"ש. לפ"ז נלע"ד שלא תנן במתנ' אין מפרכסין לא את העבד כי א"כ היינו אומרים שגם עבד כנעני וגם עבד עברי אסור לפרכס. וי"ל דלהכי תנן האדם כי האדם משמע עכו"ם כמ"ש כתר"ה שליט"א בשם תוס' יבמות. ואע"ג שעבד כנעני אינו עכו"ם שהרי חייב במצות כאשה, מ"מ הוא לא דומה לישראל גמור, וא"כ תנן "האדם" לאפוקי שאינו ישראל גמור או עכ"פ אינו עבד עברי שדומה לישראל גמור, כי אותו מותר לפרכס.

2) בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא ח"א שאלה רי כתב להיפך דרש"י כתב עבד כנעני משום שאם היה עבד עברי הפרכוס הוי אסור משום לא ילבש, משא"כ עבד כנעני שאין עליו איסור לא ילבש בעבד כנעני (נראה משום שעבד כנעני דינו כאשה וצ"ע - ד.ב.). הפירכוס רק אסור משום אונאה עיי"ש. עכ"פ אע"ג ששיטת שו"מ הפוכה מיעב"ץ בענין היתר פירכוס בעבד עברי, מ"מ יש לפרש הטעם שתנן האדם כעין שכתבתי לעיל כי "האדם" משמע טפי עבד כנעני וכנ"ל.

כל טוב

דוד בלום

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) במסכת בבא מציעא (ס.) תנן, אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים: ע"כ. ופירש רש"י וז"ל, ואין מפרכסין. מפרש בגמרא: לא את האדם. עבד כנעני העומד לימכר: עכ"ל.

ובגמרא (ס:) איתא, אין מפרכסין לא את האדם וכו' ולא את הכלים: תנו רבנן וכו' רבא שרא לצלומי גירי, רב פפא בר שמואל שרא לצלומי דיקולי, והא אנן תנן אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים, לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי, פירכוס דאדם מאי היא, כי הא דההוא עבדא סבא דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה, אתא לקמיה דרבא אמר ליה זיבנן, אמר ליה "יהיו עניים בני ביתך", אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל, זבניה, יומא חד אמר ליה אשקיין מיא, אזל חווריה לרישיה ולדיקניה, אמר ליה חזי דאנא קשיש מאבוך, קרי אנפשיה (משלי יא) "צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו": ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, לצלומי גירי. לצייר חיצים: דיקולי. סלים: בחדתי. מותר, שאינו אלא ליפות, והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופיים מוחל הוא: בעתיקי. אסור, שגונב את העין שנראים כחדשים: צבעיה. שהיה זקנו לבן וצבעו שחור, ונראה כבחור: זיבנן. קנה אותי לעבד וכנעני היה, דעבד עברי אסור לאחר חורבן, שאין היובל נוהג: ויהיו עניים בני ביתך. משנה היא (אבות פרק א משנה ה), טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני: דיקניה. זקנו: צדיק מצרה נחלץ. זה רבא: עכ"ל.

והקשה מע"כ וז"ל,

א' בגמרא איתא שצבע ראשו וזקנו, ורש"י כתב רק "זקנו".

ב' מדוע מכר עצמו לעבד אם לא היה כוונתו לעבוד.

ג' מדוע רק כששאל ממנו להביא מים, אז חווריה לרישיה ולדיקניה, משמע דקודם לכן היה משמש רב פפא.

ד' מדוע פירש רש"י "דיקניה" על פעם שניה שהוזכר בגמרא, דלכאורה הוה ליה לפרש כן אחר ד"ה צבעיה, עכ"ק.

ב) והנה בנוגע להערה האחרונה, הנקודה העיקרית היא שכבר פירש רש"י בד"ה צבעיה שהעבד צבע את זקנו, ולזה חזר בסוף הסוגיא להזכיר עוד פעם שחיור העבד את זקנו, ואין כאן צביעת שער בכלל אלא זקן. ועל כרחך שלא גרס רש"י לשון "רישיה" כלל וכל שינויי הצבע נעשו כאן רק בזקן, וזה מיישב גם את ההערה הראשונה ככתבה. ואמנם אין בכל זה תירוץ על הקושיא העיקרית על רש"י, והיא למה נקט שכל הצביעה נעשה בזקן דוקא, וגם אם זו היא גירסתו, הרי קשה על הגמרא עצמה, למה צבע העבד רק זקנו ולא ראשו, וצ"ב.

וגם קשה מה הועילה לו צביעת הזקן, אם ראשו היה לבן איך יכול לרמות לקונים על ידי שיש לו זקן שחור, וצ"ע.

ובאמת קשיא לי טובא בסוגיא זו ובהך עובדא, ויתכן שהערותיו של מע"כ הן מפתח להבין את עומק כוונת חז"ל בסיפור זה.

א' למה יש צורך כאן לכל הסיפור של העבד ושני האמוראים, והלא כל השאלה של הסוגיא היא "פרכוס דאדם מאי היא", והוה לן לתרוצי כגון דצבעיה לרישיה ודקניה כי היכי דליתחזי ינוקא, והכל מובן בזה ואין צורך לשום הסבר והרחבה.

ואם היו רוצים להביא את הסיפור אחר כך, מצד הענין של "צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו", לא היה בזה שום קושי, והוא דבר רגיל בש"ס להביא סיפור לחזק את הדבר, אבל הבאת הסיפור לתרץ "פרכוס דאדם מאי היא" אינה דבר רגיל כלל, וקשה כנ"ל, למה לא מצאו עצה לתרץ שאלה זו בלי הבאת הסיפור, וצ"ב.

ב' אם תמצי לומר שאין צריכים את הסיפור לתרץ את השאלה, אבל הביאו את הסיפור מפני שהוא מוסיף הבנה והעמקה בענין, אין הדבר מבואר איזו תוספת הבנה יש כאן בנוגע להלכה של המשנה לאסור פרכוס במכירת עבד כנעני, וצ"ב.

ג' למה קוראים לו "עבדא סבא" אם עדיין לא היה עבד, אלא הוא כנעני שרוצה שיהודי יקנה אותו לעבד, והיה ראוי לכתוב דהוה ההוא כנעני סבא דאתא לקמיה דרבא ואמר ליה זיבנן כעבדא, ואמאי איתמר דהוה עבדא סבא ואמר זיבנן, וצ"ב.

ד' ובכלל עצם הדבר שהעבד הולך דוקא אל יהודים תלמידי חכמים לבקש מהם שיקנו אותו, צריך ביאור, למה לא הלך אל השוק למכור עצמו בתוך שאר עבדים העומדים למכירה.

ה' ועוד צ"ב, למה מוכר את עצמו לעבד, והלא בדרך כלל יש אדונים שמוכרים עבדים בשוק, ואין בני חורין מוכרים את עצמם.

ו' איך יתכן הדבר שלא הבחינו אמוראים הללו בתחבולות של עבד זה, שהרי גם זקן שצובע שערו וזקנו אינו נראה צעיר ממש, ויש לו קמטים בעורו ושאר סימני זקנה חוץ מצבע השער, ובפרט חכמי התורה צריכים להתחכם בדרך של "החכם עיניו בראשו", גם בלי סגולה של חליצת צדיק מן הצרה, וצ"ב. [וזה קשה גם לולא חידושו של רש"י שצבעו לזקנו ולא לראשו.]

ז' גם קשה, וכי דרך לקנות עבד מבלי לבחון אותו על כחו ובריאות גופו, לראות אם הוא יכול לישא משאות כבדים ממקום למקום וכדומה, והרי אם הקונה מתעצל ואינו בודק לפני המכירה, אשמת הקונה היא והוא פושע ובטלן, ולמה תולים את הדבר בצדקות, ואומרים שרק מי שהוא צדיק יכול להחלץ מצרה כזו, וצ"ב.

[ובאמת, אם האיסור לפרכס הוא רק משום רמאות, שהקונה חושב שהעבד צעיר והוא זקן באמת, אם כן במקומות שיש לכל אחד דרכון או רשיון שכתב בו תאריך הלידה, כמו שנהוג בזמננו ברוב המדינות, ואין שום ספק בן כמה הוא, יהיה מותר לפרכס, וזה לא שמענו.]

ח' אם בודקים באמת ומבחינים בעבד זה שהוא בעל כח, והוא עומד בכל מה שדורשים ממנו, שאין שנותיו ניכרים עליו "וככחי אז ככחי עתה", אם כן מאי איכפת לי שהוא פירכס את עצמו, או שהמוכר פירכס אותו.

ואם תרצה לתרץ, שטעם האיסור הוא מפני שהקונה חושב שהעבד יוכל לעבוד עוד שלשים שנה ובאמת לא יוכל לעבוד יותר מעשר או עשרים שנה, הרי זה אינו נלמד מסיפור שהביאו, כיון שעבד זה היה רמאי והפסיק לעבוד תוך זמן קצר, וצ"ב.

ט' מה זה שהשיב רבא לעבד זה, שלא יקנה אותו מפני שהוא מעדיף להעסיק עניי ישראל בביתו, והלא כל הצורך לקנות עבד כנעני הוא לעשות פעולות ושימושים שאסור לבקש מפועלים בני ברית משום שעוברים על "ואחיכם בני ישראל לא תרדו בהם בפרך" ועל "כי עבדי הם" ולא עבדים לעבדים, ואם כן אי אפשר לקבל שימוש כזה מעניי ישראל, וצ"ע.

י' ובכלל תמוה הדבר ממה נפשך, שאם היה רבא מחפש עבד הרי לא יוכל להשיג שירות של עבד מעניי ישראל, ואינו משיב כענין בהזכירו את המעלה של "ויהיו עניים בני ביתך", ואם הוא מחפש שירות פשוטה של פועלים, למה הוא מנהל שיחה מסחרית עם עבד זה כלל, וצ"ע.

יא. וגם אינו מובן, למה הרגיש רבא שהוא חייב לתרץ את עצמו בפני העבד, ולמה אין מספיק לומר לו שהוא אינו רוצה לקנותו [ואם הוא חייב לתרץ קשה כנ"ל שאין בזה תירוץ מספיק], וצריך טעם בדבר.

יב. ומצד אחר, למה כדאי לומר לגוי מן השוק, שאין אנו מוכנים לקנותו מפני שאנו מעדיפים לתת פרנסה לבני עמנו ולא לאומות העולם, ולמה אין בזה צד חילול השם וגם חשש שעלול לעורר שנאת ישראל, וצ"ב.

יג. גם יש לעמוד על דקדוק עצום בפירוש רש"י שאומר רבא "טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני", והלא סדר הדברים הוא להיפך, שאין מדברים כאן על צדקה אלא על מלאכה ועבדות, ואם כן היה לו לפרש שאומר לו רבא שעדיף לי להשכיר עניי ישראל לשמשוני מפני שאז יהיה להם פרנסה, אבל לשון זה שכתב רש"י משמע שדנים איך לפרנס אנשים, וצריך ביאור.

יד. אם באמת יש כאן רמאות ומקח טעות על ידי שהעבד הזה היה נראה כבחור ונתברר שהוא זקן, למה אין רב פפא בר שמואל יכול לבטל את המקח ולחלץ את עצמו מתוך הצרה [שהרי משמע בכל הסיפור שהוא מתנהל על פי דיני תורה ולא לפי דיני ערכאות], וצ"ב.

טו. משמעות הסוגיא היא לא רק שיש צרה לרב פפא אלא יש גם כן צרה שאי אפשר להחלץ ממנה עכשיו, ואם זה נכון יוצא לנו שלא רק שהיה רב פפא מוכרח לסבול את ההפסד של קניית העבד בלי קבלת עבודה בחזרה, אלא שגם עכשיו אינו יכול לשחררו, והוא חייב להמשיך לתת לו מים ומזון ומקום ללון גם אם אין העבד עושה מלאכתו, ואפילו עבודה קלה כמו הבאת מים אינו מוכן לעשות.

ואם זה נכון, קשה למה אין לו היתר לשחרר את העבד, ועל על פנים לפטור את עצמו מהוצאת כסף מכאן ולהבא, וצ"ב.

טז. למה גילה העבד את עצמו ואמר שהוא זקן, ביחס לבקשה שהוא ישקהו מים, והלא זהו שימוש קל שגם זקן יכול לעשותו, ולמה לא חיכה עד שביקש רב פפא ממנו עבודה קשה התובעת כח של אדם צעיר, ואז יוכל לגלות לו שהזקנה שלו מעכבת אותו ממלאכה זאת, וצ"ב.

יז. למה אמר לו העבד "חזי דאנא קשיש מאבוך", ומה איכפת לי בדמיון זה לאביו של האמורא, והרי טענת העבד היא שהוא זקן מדי לעשות מלאכה זאת, וזה נכון גם אם אביו של רב פפא הוא זקן ממנו בהרבה, וכל זה צריך ביאור רב.

ב) ולזה עלה בדעתי לפרש, על פי המבואר ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק עד הלכה יב) וז"ל, כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום, שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות: עכ"ל. הרי שאין השחרור עצמו גומר את הגירות, וצריך טבילה לשם גירות. ועיין במגיד משנה שם, שהרמב"ם פוסק כן מדאורייתא, ויש מן הראשונים שחולקים עליו וסוברים שמן התורה אין צורך לכך.

ונראה לחדש לפי שיטת הרמב"ם, שאם עבד משוחרר אינו רוצה לטבול ולגמור את גירותו, יש לו זכות למכור עצמו עוד הפעם לישראל אחר, להיות לו עבד כנעני, שהרי מעולם לא נעשה גר גמור, ולא נפקע ממנו ההיתר לבני ישראל לנהוג בו עבדות, וגם לא חל עליו איסור שלא למכור עצמו לעבד.

ושוב יש לומר שזהו ענין הסיפור כאן בההוא עבדא שבא למכור את עצמו לישראל, דהיינו שהוא עבד משוחרר שרוצה לחזור לעבדות אצל אדון חדש.

והנה במסכת הוריות (יג.) תנן, שהרי עבד משוחרר אנו מצווים להחיותו, ולא נאמר שם תנאי שהוא חייב לטבול כדי לזכות למעלה זו. ואם כן נראה לחדש דבר נפלא, שגם עבד משוחרר שלא טבל עדיין לגירות, מצוה להחיותו כעין גר תושב, וזה נכלל בדינה של אותה משנה.

וגם מבואר במשנה שם שעבד משוחרר הוא האחרון בסדר של אלו שמצווים להחיותם, שהרי יש סדר של הקדמה במצוה זו, כהן קודם ללוי ולוי לישראל וכולם קודמים לגר ואפילו גר קודם לעבד משוחרר.

ואם כן נראה לפרש עוד, שעבד משוחרר זה בא וטען לאמוראים הללו שיקנו אותו לעבד, כיון שבין כך ובין כך מצווים להחיותו ועדיף לו למכור את עצמו לעבד ולא להצטרך לבריות, ודומה לדברי משה רבינו במסכת בבא בתרא (קי.), מוטב למכור את עצמו לעבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות.

ויש כאן עצה של עבד משוחרר זה לבטל את סדר הקדימה, שאם יבקש צדקה אז יש קדימה לכהן וללוי ולישראל ולנתין ולממזר ולגר, אבל כיון שבא ומציע שיקנו אותו לעבד, ואין צריכים להוציא כספי צדקה על זה, יש כאן מחייב של צדקה בלי הוצאות של צדקה, ויש להקדים דבר זה לנתינת נהמא דכיסופא לעני ואביון שאינו יכול לעבוד.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י הלכה ז) וז"ל, שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך: עכ"ל.

הרי שאם מתחילים מחמת צורך של צדקה מצד העני, ומחמת רצון של הטבה מצד העשיר, אפשר לקיים מצוה של צדקה על ידי העסקת אדם זה כפועל באופן שיתפרנס כל צרכו.

ואף על פי שהעני עושה עבודה מלאה כמו כל פועל בעלמא, ובדרך כלל אין מצוה בהעסקת פועל, הכא שאני כיון שתחילת העסקתו באה מחמת דאגה לפרנסת העני. ובציור שלנו שייך זה גם בעבד, אם יקנו אותו לעבד כדי להחיותו.

ואדרבה חלק מן הטענה של עבד זה לאמוראים הללו הוא, כיון שהם מחפשים עבד לקנות לעשות להם פעולות של עבדות שאי אפשר לבקש מפועלים יהודים, יש לו קדימה על גוי בעלמא שרוצה להשתעבד, שהרי הוא כבר יש לו טבילה לשם עבדות והוא חייב במצוות וגם מצוה להחיותו, ואותו כסף שהיו מוכנים לשלם לקנות עבד יש להם לשלם לו ולקנותו, ויש בזה קיום מצות צדקה גם כן.

ומיושב היטב בזה למה הלך דוקא אצל תלמידי חכמים גדולים עם טענה זאת, שהרי פשוטי העם מסתבר שלא יבינו את התביעה ההלכתית שלו.

ג) ועוד נקודה שלישית נראה לחדש, דהא דאיתא במסכת שבת (צד:) ובמסכת מכות (כ:) שהמלקט שערות לבנות מתוך שערות שחורות אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה", היינו רק בראשו דומיא דאשה, אבל בזקנו מותר כיון שאין זקן לאשה.

ועיין ברמב"ם הלכות עבודת כוכבים (פרק יב הלכה י) שפסק וז"ל, המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי אשה, וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שיער לבנה אחת לוקה, עכ"ל. הרי שהזכיר הרמב"ם זקנו בפירוש אצל איסור מלקט, אבל לא חזר והזכיר זקן אצל איסור צובע, וצ"ע אם כוונתו להתיר צביעת הזקן.

והנה ברש"י במסכת שבת ובמסכת מכות הזכיר שערו ולא הזכיר זקנו, ונראה לחדש שאין איסור בצביעת זקן לדעתו מטעם הנ"ל.

ולפי כל ההקדמות הללו יש לבאר את הסיפור כאן, שבא עבד משוחרר זה וצבע את זקנו שחור, ומותר לעשות כן מן הדין. אמנם אסור לו לצבוע את שערו, שהרי יש לעבד מצוות כאשה, וזה כולל איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה", כיון שאשה אסורה להתלבש כגבר וכן שפחה כמותה, ובעבד זכר שייך איסור הדומה.

וזהו שגרס רש"י בסוגיין שצבע העבד "לדקניה", ולא גרס "לרישיה", מפני שבא עבד כנעני זה בזהירות והראה לרבנים הללו שהוא מקפיד לצבוע רק זקן ולא שער. ומכל הלין נמצינו למדים, שבודאי הבחינו בו שהוא כבר מבוגר בשנים ואינו צעיר ממש.

וגם דבר ברור הוא שהם עשו נסיון לבחון את כחו, ונתנו לו משאות כבדים וכדומה, וראו שכחו גדול כמו עבד צעיר. ואמנם לא הספיק נסיון זה מצד עצמו לעורר אותם לקנותו, אלא דוקא הנקודה שהוא צובע את זקנו ומנסה לעכב את הזקנה ולכסות את סימניה, היא הוכיחה להם שעבד זה רוצה לעבוד בכל כחו.

ומטעם זה התייחס אליו רבא בכבוד וביושר לענות לעבד זה ולא לדחותו בקש, אלא שהגיע רבא למסקנא שעדיף לעורר את העבד לטבול ולגמור את גירותו, מלהחזיק אותו במצב של עבדות. ואם רמאי הוא, יש כאן עצה להמלט ממנו.

ואם כן זהו תוכן תשובת רבא שאמר לו שהוא רוצה לקיים "ויהיו ענייים בני ביתך", והקשינו מה ענין שימוש של יהודים לשימוש של עבד, והלא אצל יהודים נאמר "לא תרדה בהם בפרך" ואינם עושים שימוש של עבדות, ואם רבא מחפש עבד אין הגיון לומר שהוא יקח משמשים יהודים במקום עבד כנעני, וגם יש כאן בזיון העבד לומר לו כן, וחשש חילול השם לגלות לגוי שאינני מעסיק גוים אלא יהודים.

אלא שכוונת רבא היא לומר לו, אני מסכים שאני חייב להחיותך, ואני מעריך גם כן שאתה מעדיף לקבל את המחיה שלך מכח עבדות ולא להצטרך לבריות, ולזה אני מוכן לוותר על שימוש של עבד, ואם תטבול לשם גירות תוכל לעבוד אצלי ולעשות שימוש של יהודי פועל, ואני אקיים בך "ויהיו עניים בני ביתך" בתורת עני יהודי ולא בתורת להחיות עבד משוחרר.

ומדוקדק היטב בזה מה שפירש רש"י, שאמר רבא "טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני", שאין רבא עונה על הצעה למכור לו דבר לטובתו אלא בא לענות על תביעה לפרנס ולהחיות את העני המשוחרר, ועל זה עונה רבא שהוא מעדיף לפרנס ישראל גמור לפני עבד משוחרר, כדין המשנה במסכת הוריות, ונכללת בזה הזמנה למשוחרר זה לטבול ולהיות גר, ואז יקח אותו רבא לפועל ולא יקפיד על הקדימה של המשנה.

ד) ויש בזה תבונה נפלאה ועצה עמוקה הן בהלכה והן במדות, שהבחין רבא שאין כדאי להתחייב לעבד זה במחיה תמידית של אדון לעבד, ומצד שני הרי היה מחוייב לענות על תביעת העבד להחיותו, ולזה התחכם ואמר שאני אעסיק אותך כפועל אחרי הטבילה, ואני אוותר על מלאכת עבד ואקח מלאכת פועל במקומו, לקיים בזה "ויהיו עניים בני ביתך". וגם תצליח על ידי זה במטרתך לשבור את סדר הקדימה, שעל ידי שהיית מוכן להיות עבד, הרי זה מקדים אותך לעניים בעלמא, וכסברתך, אלא שעל ידי הויתור ברצוני לקנות עבד אינני מחוייב להחיותך כעבד אלא כגר גמור.

וכיון שהכין לו רבא דרך לגמור את הגירות ולשפר את מצבו, והעבד ממאן בזה, הרי נפטר רבא מהתביעה של העבד להחיותו.

[ובאמת מסתבר להוסיף שנכלל בזה עוד חכמה ותבונה, והיינו שמצד שני משיב רבא לעבד זה שאם אין אתה מקבל את ההצעה שלי להתגייר, אין אני מעוכב מלקבל שירות של עבדות אף על פי שאיני קונה לעצמי עבד אחר, ולא עוד אלא שאני יכול לקיים "ויהיו עניים בני ביתך" וגם לקבל שירות של עבד בבת אחת, ולא אפסיד שום דבר .

והיינו משום דאזיל רבא לשיטתו להלן (עג:) דאיתא, רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא, אמר ליה רבא שפיר קא עבדת, דתנינא ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו, תלמוד לומר (ויקרא כה) "לעולם בהם תעבודו ובאחיכם", יכול אפילו נוהג כשורה, תלמוד לומר (שם) "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו [לא תרדה בו בפרך] וגו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, תקיף. כופה: גוהרקא. עגלה מוכנת למרכבת אדם: בהם תעבודו ובאחיכם. נמי תעבודו: עכ"ל.

הרי שדעת רבא היא, שהאיסור שלא להשתמש עם בן ישראל בשירות הראויה לעבד כנעני, הוא רק אם נוהגים כשורה אבל מי שאינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו כעבד, ואפילו על ידי כפייה. ואמנם בודאי חייבים לשלם להם כפועלים, ואסור לגזול את מלאכתם, אבל יש כאן ציור שמקבלים שירות של עבד כנעני מבן ישראל.

וגם זה נכלל בתשובת רבא לעבד כנעני זה שמבקש ממנו לקנותו, שמצד אחד אני מותר לוותר על שימוש של עבדות, ואם תתגייר אני אשלם לך כשכיר יום, ומצד שני אומר לו שאם אתה מקפיד להיות עבד ולא גר, אז איני חייב להחיותך אפילו אם אני רוצה שירות של עבד, שיש לי להביא בני ישראל שירדו מדרך התורה, שיש לי זכות לכופם לשרתני כמו עבד, ומצד שני יש מצוה להחיותם על ידי שכר פעולה, ועדיפא מצוה זאת שיש בה גם כן קיום של "ויהיו עניים בני ביתך".

ואם זה נכון, נמצינו למדים ראיה מפורשת להכריע במחלוקתם הידועה של החזון איש והגאון הרב אלחנן וסרמן הי"ד, אם יש עדיפות להעסיק יהודי שאינו שומר תורה ומצות לפני גוי בעלמא, ולפי דברינו מפורש הדבר כאן שזה עדיף אפילו מעבד משוחרר, שהקדימה של ישראל קודם לעבד שייכת גם בישראל שאינו נוהג כשורה.

ה) ועל כל פנים מדוקדק בזה לשון רש"י שפירש, שאמר רבא לעבד זה "טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני", הרי שלא נקט רש"י "ויעבדוני" מלשון עבדות, וגם לא נקט לשון של פועל העושה מלאכה, אלא לשון שימוש שהוא ממוצע בין פועל ועבד, שהנקודה היא לקיים את שני הענינים, שאומר רבא להעבד שאם אתה טובל תוכל להיות פועל, ואם אין אתה טובל אני לוקח עניים שאינם עושים כשורה וכופה אותם לעשות שימוש מעין עבדות ואני משלם להם דמי פועל.]

וכשבא רב פפא בר שמואל והסכים לקנות את העבד, אז הרי הוא התחייב לו להחיותו עד יום מותו או יום שחרורו, אבל אין מקום לתבוע מקח טעות כיון שהוא ידע שאין כאן בחור באמת אלא זקן שצבע את זקנו, וכל מה שהוא התחייב לקנותו היה מפני שהוא חשב שיש בצביעת זקנו סימן שאדם זה רוצה להתנהג בצעירות ולעבוד בכל כחו.

והצד היחידי לתבוע את ביטול המקח, הוא אם העבד ממאן לעבוד כמו שהבטיח. ולזה נתחכם העבד ולא מנע את עצמו מעבודה קשה לתקופה קצרה, ואמנם אחר כך כשביקש ממנו רב פפא להביא לו כוס מים, שהוא דבר שאינו קשה לעשות אבל אינו מכובד, אז העיר לו העבד שהרי הוא יותר זקן מאביו, ודרך הבן להביא מים לאביו ולא להיפך, כדאיתא במסכת קידושין (לג:), יעו"ש.

ו) ויתכן ליישב בזה קושיית מע"כ, למה עשה העבד עבודה יותר קשה עד עכשיו, ודוקא כשביקש רב פפא כוס מים אז חיור העבד את ראשו ואמר לרב פפא שהוא יותר זקן מאביו, כיון שבמשניות וברייתות של הלכות כיבוד אב ואם במסכת קידושין, וגם בסיפורי חז"ל שם, רגיל הדבר לצייר מעשה של כיבוד אב דוקא על ידי הבאת כוס מים, ועבד זה שהיה יודע ומבין בכל ההלכות ומשתמש בהן לטובתו, הכיר גם את זה.

וזו היא תכלית ערמתו של עבד זה, שהרי בדרך כלל כל היסוד של היחס בין האדון והעבד הוא, שהאדון יכול לתבוע מהעבד עבודות שאינן מכובדות, ואדרבה זהו עיקר עבודתם של הרבה עבדים, לעשות לאדון שירות בדברים שאינם לפי כבודו לעשות בעצמו. ואמנם כאן לא התחילה העבדות בדרך רגיל של קנין ושעבוד, אלא בבקשת עזרה מאדם שיש מצוה להחיותו, ויש בעבדות זו קיום של מצות צדקה מעין מי שלקח עניים לביתו כפועלים.

וכיון שיש כאן עבודה של צדקה, הרי בצדקה יש תנאי מיוחד שצריכים לעשות אותה בכבוד, וכמבואר במסכת חגיגה (ה.) שיש עונש אם נותן צדקה לעני בפרהסיא, ובפרט כאן שמתחילתו ביקש העבד שלא יהיה נהמא דכיסופא ויוכל לפרנס את עצמו בכבוד, אם כן עכשיו שהוא הולך עם שער לבן וזקן לבן ונראה כזקן ביותר, אין כאן נהמא דכיסופא אם הוא מקבל עזרה בלי עבודה שהרי זהו דרך הזקנים, שמכבדים את הזקנים ומפרנסים אותם בלי עבודה, ואין כאן נהמא דכיסופא כיון שעשו מלאכה במשך כל שנות חייהם כל זמן שהיכולת בידם.

וזהו שאמר רב פפא בר שמואל שאין לו דרך להחלץ מצרה זו, שהרי אין כאן סבה לביטול מקח, וגם אין לו פטור מההתחייבות שלו להחיות עני זה, שיש לו מעלת עבד משוחרר לגבי מצות צדקה אף על פי שהוא משועבד בפועל. ועכשיו התפעל רב פפא מחכמתו וצדקותו של רבא, שנחלץ מצרה זאת בלי שום ביטול של מצות צדקה.

ומיושבת בזה קושיית מע"כ, למה מכר העבד את עצמו אם לא היה רוצה לעבוד, והתירוץ מבואר היטב לפי כל הנ"ל, שיש בזה דרך לקבל צדקה שלא לפי סדר הקדימה, שעוזרים לו לפני שעוזרים לכהן וללוי ולישראל, ולא עוד אלא שיש כאן שעבוד של אדון להחיות את העבד.

וגם אם תרצה לטעון, שמותר לרב פפא לשחרר אותו אם הוא ממאן לעבוד, יש להשיב שמעולם לא מיאן העבד לעשות שום דבר שנצטוה, רק שהעיר לו לרב פפא שהוא זקן מאביו, והוא מסתובב בבית עם שער וזקן לבן ונראה כמו זקן וישיש, וקשה לו לרב פפא לצוות לו לעשות דברים שאינם מכובדים לזקן.

ואם כן לא עשה העבד שום דבר לגרום הפסקת העבדות, וזו עבדות שנתחייב לה רב פפא מדין פרנסת העני ולא כדבר רשות שעושה לעצמו למצוא משמש, ולזה אין לו זכות לשחררו.

וגם יתכן שאפילו אם ישחרר אותו, יהיה חייב להמשיך להחיותו כדין המבואר במסכת קידושין (ח:) שיש גדר של "עני הסומך עליו" שמחייב אותו לפרנסו. [וכידוע הסיפור בבעל הבית שנתן דירה בלי תשלום לאלמנה ענייה בירושלים לשנה או שנתיים, ואחר כך רצה להוציאה ממנה ולהשכיר, וחייב אותו הגאון הרב שמואל סלנט זצ"ל להמשיך במעשה חסד זה על פי דברי הגמרא בקידושין שם.]

ז) ומכל זה נחזור להלכה העיקרית של הסוגיא, שתירצה "פירכוס דאדם מאי היא" עם הסיפור הזה, והקשינו למה אין מבארים בפועל מה זה פירכוס לפני שמביאים את הסיפור, וגם הקשינו מה מוסיף סיפור זה להבנת ההלכה שאין לרמות את הקונה על ידי צביעת שער או זקן של העבד.

ולפי הנ"ל מבואר, שיש חידוש עצום ויסודי בסיפור זה, והוא שאפילו אם הצביעה ניכרת, והקונה יודע שהשער צבוע ואינו נראה כצבע הטבעי שלו עכשיו, מכל מקום אין לעשות כן, כיון שהקונה מושפע לקנות את העבד על ידי הצביעה בכמה אופנים, שגם אם אינו טועה במספר שנותיו הרי הוא מרגיש שיש כאן עבד שיש לו רוח צעיר ורצון להראות את כחו ולעבוד כמו צעיר, וכל זה תורם לבלבול וטעות מצד הקונה, והדרך הישר של המכירה הוא דוקא על ידי ראיית גוף העבד בצורתו האמיתית בלי שינויים.

ח) והנה כל זה כתבנו בגוף הסוגיא ולשונה, ואמנם אי נימא שאמורא זה הנקרא רב פפא בר שמואל הוא בנו של שמואל באמת (שמואל היה בנהרדעא כמבואר בכמה מקומות, אבל רב יהודה תלמידו עבר לפומבדיתא, כדאיתא בסנהדרין (יז:) "סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא", והרי איתא נמי התם "דייני דפומבדיתא רב פפא בר שמואל", ויתכן שהוא בנו של שמואל ועבר לפומבדיתא עם רב יהודה תלמידו המובהק של אביו), יש לחדש נקודה אחרת בהבנת הסיפור.

והיא שכשאמר העבד לרב פפא בר שמואל, "חזי דאנא קשיש מאבוך", כוונתו היתה לרמז לו לרב פפא בר שמואל שהוא חייב לקיים דעת אביו.

והנה במסכת גיטין (לח:) איתא, אמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר (ויקרא כה) "לעולם בהם תעבודו", ע"כ. ובמסכת נדה (מז.) איתא, דאמר שמואל "לעולם בהם תעבודו", לעבודה נתתים ולא לבושה, ע"כ.

ואם כן יש לומר שזו היא כוונת העבד, שהוא אומר לרב פפא בר שמואל, שמצד אחד אסור לך לשחרר אותי כדברי אביך, ומצד שני אסור לך לבייש אותי כדברי אביך, ועכשיו שאני הולך עם זקן לבן בושה היא להביא כוס מים לאדם צעיר.

ולפי זה נוכל לפרש, דודאי שהעבד לא הפסיק לעבוד, רק שלא היה רב פפא יכול לבקש ממנו שום דבר שאינו לפי כבודו של אדם זקן, ונמצא שהוא קיבל פחות ממה שהוא חשב שהוא יקבל בשעה שקנה את העבד, והיינו "צרה" שלו.

ומיושבת בזה קושיית מע"כ, למה היה עובד לפני שביקש ממנו רב פפא כוס מים, והתירוץ הוא שבאמת לא פטר העבד את עצמו מעבודה, אלא שפטר את עצמו מעבודה הנחשבת בושה לאדם עם זקן לבן, ויש בזה הפסד גדול.

ט) [ויש מקום לפרש מעין מהלך הנ"ל, אבל קצת באופן אחר, והוא שבאמת אסור לצבוע את הזקן ליופי משום "לא ילבש", אבל הרי דעת הט"ז היא שאם עושים כן לצורך ולא ליופי מותר.

ואם כן יש לומר שהבין רבא שהצורך של הצביעה הוא כדי שיקפצו עליו בשוק, ולזה לא רצה רבא לקנותו, מפני שאחר שיקנו אותו אז הדר דינא שאסור לצבוע, ואם כן יהיה לו עבד עם זקן לבן ואין הדבר כדאי.

אבל רב פפא בר שמואל האמין להעבד שהוא רוצה לעבוד עם הצעירים, ואם כן הצורך לצבוע הוא כדי שיקבלו אותו הבחורים ויהיו מוכנים לעבוד אתו, ואם כן מותר לצבוע גם אחר הקנין. ולזה קנה אותו רב פפא, עד שנתברר שהיה רבא צודק ואין העבד רוצה לעבוד באמת.

ומה שלמדו מזה פירכוס דאדם מאי היא, היינו לפי הבנת רבא ולפי מסקנת רב פפא, שאם הוא צובע לצורך מכירה, הרי אין כאן דבר שיכול להתקיים אחר המקח, כיון שאז יהיה ליופי ולא לצורך ואסור, ואם כן יש בזה נקודה של רמאות, להראות את המקח באופן שאינו יכול להתקיים אחר המקח.

אבל לפי מהלך זה אין לנו תירוץ למה צבע רק זקנו ולא ראשו, לפי גירסת רש"י, ועיין.]

י. ד. הומניק

Author's note: Frankly, I am not advancing this with my usual confidence. It is more of a hypothesis than a firm conclusion. I suggest several surprising Halachos, which certainly require further research.

כבר השבתי במכתב למע"כ על קושיותיו, אבל אמרתי לא אמנע הנעימה עוד אופן בהבנת הסוגיא וביישוב הערות הללו.

א) ונקדים להעיר,

א' דהא במתניתין שנינו איסור פרכוס באדם לפני פרכוס בהמה וכלים, דתנן "לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים", ומה זה ששינה הש"ס את הסדר, ובתחילה שקלינן וטרינן בכל פרטי עניני פרכוס בהמה וכלים, ורק בסוף חוזרים ושואלים "פירכוס דאדם מאי היא", וצ"ב.

ב' גם צ"ב לגבי פרכוס הכלים, מה ענין מחלוקתם של רבא ורב פפא בר שמואל, שהיה רבא מתיר לצבוע חיצים ורב פפא מתיר לצבוע סלים.

[ובאמת רש"י כתב בדברי רבא "לצייר חצים", והיה מקום לפרש בכוונתו שעושים ציורי חצים על כלים אחרים, ולא שצובעים את החצים עצמם או עושים ציורים עליהם, אולם בדברי רב פפא בר שמואל כתב רש"י דיקולי היינו "סלים", ואינו במשמע שעושים ציורים של סלים בצדי כלים, אלא שצובעים את הסלים עצמם.

ולולא דברי רש"י ניתן לפרש בלשון הגמרא, שהיה רבא מתיר לצייר תמונות של חצים על הכלים, ורב פפא בר שמואל מתיר לצייר תמונות של דקלים על הכלים, אבל בדעת רש"י שפירש "דיקולי" היינו סלים ולא דקלים, נראה שהבין כנ"ל, שמוכרים את החצים ואת הסלים עצמם, ודנים כאן אם מותר לצבוע אותם או לצייר עליהם.]

ג' מה זה שפירש רש"י שמותר לצייר כלים חדשים "שאינו אלא ליפות, והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופיים מוחל הוא", למה צריך לחדש כאן ענין מחילה, ולמה אינו יכול לפרש כפשוטו שתוספת יופי מביאה תוספת שוויות, ואין כאן צורך למחול על הכסף אלא שהלוקח משלם יותר מפני שזה שוה יותר, וצ"ב.

ב) ולזה נראה לומר, שמחלוקתם של רבא ורב פפא בר שמואל היא מפני שיש חילוק בין חיצים לסלים, שהרי אם צובעים את החצים יש בזה תוספת יופי, אבל אין בזה שום צד חסרון לגבי יעילות החץ, מה שאין כן בסלים שנעשים מן הקנים, הרי במשך הזמן הם מתייבשים, ואם הם צבועים אי אפשר להבחין במראית העין אם הסל קרוב להתייבש או שיש לו עוד זמן רב של לחלוחית וחיות.

ולכן החמיר רבא ואמר שמותר לצייר ולצבוע על החץ, כיון שאין בזה שום כסוי על חסרונות במצבו של החץ, אבל אסור לצבוע את הסל, כיון שעל ידי זה קשה להבחין אם הוא קרוב להתייבש או לא, ועל זה חולק רב פפא בר שמואל ומתיר, מפני שעכשיו בודאי אין הסל יבש ואין הצבע מכסה קלקול של היום, רק שעל ידי הצבע קשה לשער כמה זמן ימשיך הסל במצב זה.

וזהו שכתב רש"י "והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופיים מוחל הוא", לא שמוחל על שויות היופי, דאדרבה יופי זה נעשה חלק מהמחיר והשומא של החפץ, אלא שהוא מוחל על הפסד כושר ההבחנה בהתייבשות החפץ לאחר זמן. ואם כן מחילה זאת היא רק לרב פפא בר שמואל, ולפי רבא אין צורך לפירוש זה.

ומעתה יש לחדש, שהסיפור הזה של העבד הזקן שצבע את זקנו, שקנה אותו רב פפא בר שמואל לעבד אחר שמיאן רבא לעשות כן, היינו דאזלי רבא ורב פפא בר שמואל לשיטתם, שבאמת שניהם הבחינו שהעבד לא היה צעיר כל כך, כיון שצבע את הזקן אבל נזהר מלצבוע את שערו מפני שיש בו איסור לא ילבש גבר שמלת אשה. אבל גם ראו שהוא עדיין בעל כח ומסוגל לעבוד קשה, ואין כאן פרכוס של כלים ישנים לרמות את הקונים כאילו הם חדשים.

ואמנם הרי רבא נהג לפי שיטתו, שאסור לצבוע באופן שקשה להבחין עד מתי ישאיר כחו ובריאותו, ואם כן לדעתו אסור לצבוע את הזקן מצד שעכשיו קשה להבחין עד מתי יהיה העבד מסוגל לעמוד בכחו, ודומה לצובע סלים שאסר רבא, ולזה לא קנה רבא את העבד שאינו נוהג כהלכה בבואו לשוק לימכר.

אבל רב פפא בר שמואל הלך לשיטתו וקנה את העבד, כיון שעכשיו הרי העבד בכח לעבוד ואין כאן רמאות, ומה שהוא מקשה על ההבחנה לשער כמה זמן הוא מסוגל לישאר בתוקפו, זה אינו אסור מפני שהקונה מוחל הבחנה זאת כיון שמעדיף את היופי של היום.

וזהו שהעיד רב פפא "צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו", שהיה רבא נחלץ מן הצרה על ידי שהלך לפי שיטתו, ובא אחר תחתיו שלא היה מקפיד על שיטה זו.

ומיושבת לפי זה קושיית מע"כ דהא משמע שבתחילה היה העבד משרת את רב פפא בלי שום חסרון, עד "יומא חד" ששינה את המהלך שלו ולא רצה לעבוד ואפילו להביא כוס מים. וגם מיושבת טענת מע"כ למה מכר עצמו לעבד אם אינו מוכן לעבוד.

שהרי לפי הנ"ל יש לומר שלא היה העבד רמאי כלל, וכל זמן שהיה לו כח היה עובד בכל כחו, אבל פתאום הגיע לעת זקנה שהכל נעשה קשה בשבילו, ונמצא שהצרה של רב פפא היא דוקא בנקודה זאת של חוסר הבחנה בחולשה של העבד הממשמשת ובאה, כיון שחולשה זאת היא טמונה תחת הצבע של הזקן..

ומובן לפי זה למה לא היה רב פפא בר שמואל יכול לתבוע מקח טעות, כיון שהוא הבחין בצביעת הזקן בשעה שפגע את העבד בשוק, והוא קנה את העבד לפי שיטת עצמו בצביעת סלים, שנכלל בקנין הסל המצוייר מחילה על כושר ההבחנה בתהליך ההתייבשות כנ"ל, והוא הדין כאן הרי מחל רב פפא את האפשרות לתפוס כמה קרוב עבד זה הוא להתנוונות כח הגוף.

ואתי שפיר לפי זה למה הקדימה הסוגיא את השקלא וטריא בענין פרכוס בהמה וכלים, ואחר כך חזרה לדון "פירכוס דאדם מאי היא", שהרי יש כאן מחלוקת בפירכוס האדם המוגדרת לפי מחלוקתם בצביעת כלים, שהרי לפי רב פפא מותר לצבוע את זקנו באופן שידוע לקונים שהוא צבוע, והאיסור הוא דוקא אם מרמה את הקונים לגמרי לחשוב שהוא צעיר.

ולרבא אסור גם אם הם יודעים שזקנו צבוע, כיון שעל ידי זה הם מפסידים את כושר ההבחנה עד מתי עלול עבד זה להתקיים בתוקפו.

י. ד. הומניק