בדף לז: מסופר על אמורא אחד שהיה מגיע לעיר והיה מכריז " מאן הויא ליומא". ואנחנו מבינים מה היתה הכוונה שם. התוספות ושאר הראשונים מסבירים שהיתה כוונה רק לייחוד ולא למעשים יותר חמורים. בסדר.
בדף של היום מובא שרב היה "מנגיד" כל מיני אנשים שלא התנהגו... בצורה נאותה וצנועה.
ומי היה האמורא בדף לז:? רב כמובן...
קטונתי מלהעביר ביקורת יותר מדי אבל איננו רואים כאן ... חוסר עקביות בלשון המעטה?
סטוארט שריידר
בית שמש, ישראל
שלום
ראשית לכל יש לזכור כי המאפיינים של מעשים צנועים או פרוצים הנם תלויי תרבות. כדי להבין את הנאמר בגמרא יש לראות את התמונה המלאה של התרבות החברתית במקום ובתקופה המדוברת. וכל השלכה מהנורמות המקובלות האידנא לתקופת התלמוד היא טעות.
קידושין בביאה היה מעשה פרוץ גם בימיהם, שהרי מעמידים עדים על דבר שראויה לו הצניעות. ועל מי שהיה נוהג כן רב היה מענישו על פירצת גדר הצניעות וחוסר בושה.
ואולם נישואין של אשה לתקופת זמן בהליך הפורמלי של קדושין, לא היה נתפס כלל כמעשה לא יאה, לא מוסרי או בלתי צנוע. הלא בוודאי מדובר בייחוד/נישואין מתוך רצונה ובחירתה המלא של האשה, אשר מן הסתם לכבוד הוא לה להיות אשתו של גדול הדור, ולו לזמן קצר.
(מה שכתבת בשם הראשונים שהכוונה רק לייחוד - אעיר שהגמרא עצמה מסבירה זאת ולא הראשונים, שהרי לאמיתו של דבר האשה היתה אסורה עליו שבעה ימים).
בברכה. יוסי בן ארזה