בפסים מו. כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים ונגעו בהאי בצק
משמעות הדברים הוא כדעת רש"י בחלוין קיח. שמספיק נגיעה אהדדי להיחשב אחת לקבלת טומאה, וצ"ע איך תוס' שם יסתדר עם גמרא זו?
שווארץ
א) עי' דבר שמואל לקמן מו: על תוד"ה הואיל (הראשון) דהא דקאמר נגעו בהאי בצק לאו דוקא, אלא בעינן נשיכה, עיי"ש.
ב) והנה לכאו' צ"ע אם מסתבר לומר שמ"ש בגמ' נגעו פירושו נשכו, כי נראה שההפרש בין נגעו לנשכו הוא גדול. אמנם מצאתי ברדב"ז על הרמב"ם ריש פ"ז מהל' ביכורים שכתב דהא דתנן בריש פ"ד דחלה שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה לאו דוקא אלא נשכו זה בזה, עיי"ש. וזה סיוע לדבר שמואל הנ"ל כי רואים שאפשר לפרש מ"ש בגמ' נגעו שהוא לאו דוקא אלא ר"ל נשכו.
ג) אבל נראה שיש חולקים על זה כי בחלה פ"ד מ"ד תנן קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה, ובמשנה ראשונה שם סוד"ה ונשכו דייק למה במשנה א' תנן נגעו ובמשנה ד' תנן נשכו, ומשמע שלמד דהא דתנן במ"א ונגעו הוא בדוקא ודלא כרדב"ז. וגם בגר"א יו"ד סי' שכ"ד סק"ג משמע דמה דתנן ריש פ"ד ונגעו הוא בדוקא, עיי"ש, שמשמע דלא כרדב"ז. ולפ"ז אולי לא שייך לומר שמ"ש בגמ' לנו נגעו שהוא לאו דוקא אלא נשכו.
ד) ונראה שיש לפרש פירוש קצת אחר בגמ' דידן, דעי' מל"מ הל' טומאת אוכלין פ"ד מ"ג (שהזכיר הדבר שמואל) שכתב שאם נוגעים זה בזה אינם מצטרפים, והביא פלוגתת רש"י ותוס' חולין קיח: דלרש"י סגי בנוגעים זה בזה, אבל לתוס' לא סגי בנוגעים זה בזה, וסיים שם שנראה מדברי תוס' דכל שהוא מחובר קצת אף שאם היה מגביה האחד היה ניתק חבירו חשיב חיבור, עיי"ש. ולפ"ז יל"פ מ"ש כאן בגמ' נגעו פי' שמחובר קצת ובזה סגי לתוס' ולא צריך לומר שנשכו אלא די במחובר קצת.
ה) ועי' חי' חת"ס חולין קיח: ד"ה שומר דלתוס' צריכין לדחוק מאי נגעו נדבקו זה בזה.
שבוע טוב
דוד בלום