דף לז: תנן התם שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין ומניח ידו תחתיהן ומניף ומוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואשר הורם א"ר יוחנן מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.
ובפרש"י ז"ל בד"ה 'הונף', 'היינו מוליך ומביא', ובד"ה 'הורם', 'מעלה ואין עלייה בלא הורדה והאי קרא לאו בכבשי עצרת כתיב אלא במלואים ומיהו כל תנופות ילפינן מינה', ובד"ה 'למי שארבע רוחות שלו', 'מצוה זו אנו עושין לשמו כן מראה בהנפתו'.
נמצא לפי זה שאנו למדים ממלואים שצריך הנפה והרמה, 'הנפה', היינו 'מוליך ומביא', ו'הרמה' היינו 'מעלה ומוריד', ורבי יוחנן מפרש שההנפה, ההולכה וההבאה לד' הרוחות, היא 'למי שהארבע רוחות שלו', שהשם שולט בארבע הרוחות, וההרמה, ההעלה וההורדה, היא 'למי שהשמים והארץ שלו', שהשם שולט בשמים ובארץ.
נמצא שכאן אנו מקדימים את שליטת השם על ארבע הרוחות, לשליטתו בשמים ובארץ.
אבל במסכת ברכות יג: איתא, 'ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' [חייא בר אבא] חזייה דהוה מאריך טובא א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת'.
ובפרש"י שם בד"ה 'דאמליכתיה למעלה', 'שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ וד' רוחותיה'.
נמצא ששם במסכת ברכות, אנו ממליכים את ה' קודם למעלה ולמטה, ואחר כך על ד' הרוחות.
והנה באמת הכל שפיר. במילואים כתוב 'אשר הונף ואשר הורם' לכן משליטים את השם קודם על ד' הרוחות ואחר כך על השמים והארץ. ובקריאת שמע כתוב 'אחד', שהחי"ת הרומזת על שבעה הרקיעים ועל הארץ, קודמת לדל"ת הרומזת על ד' הרוחות, לכן מקדימים את השמים ואת הארץ.
אבל צריך להבין, מדוע באמת במלואים, ובכל מקום שנלמד מהם, יותר חשובים ד' הרוחות, ובקריאת שמע יותר חשובים השמים והארץ.
פירוש הדואר
כל הזכויות לקושיא שמורות.
שלום
ייש"כ על השאלה המעניינת.
י"ל שבק"ש שעיקרה קבלת עול מלכות שמים, ראשית ההכרה היא שהקב"ה בשמים ומולך על הארץ ורק אחר כך אנו מפרטים את הארץ במלואה - ארבע רוחותיה. משא"כ בקרבנות ובלולב נקודת המוצא היא היבול או בע"ח הגדלים בארץ, שאותם אנו מעלים לשמים. לכן תחילה מפרטים את הארץ ומלואה - ארבע הרוחות - ורק אחר כך אנו מעלים הכל לשמים.
כל טוב.
יוסי בן ארזה