מהו דתימא כו' השתא מיהת חיי נינהו "ולא שכיבי"
וכתב רש"י בסו"ד כל זמן שלא מת חי הוא כו'
יש להעיר מדוע כתב הגמרא לשון כפול חיי נינהו ולא שכיבי.
עוד קשה לי מה הביאור לההו"א דכיון דרוב גוססים למיתה הו"ל כאילו כבר מתו הנשים ופקע האישות. לכאורה פשוט הוא דכל זמן שלא מת, לא מת, ומדוע יש צד לחשוב אחרת ומה הסברא בצד זה.
שמואל דוד בערקאוויטש
לייקווד
א) נראה שהגמ' רוצה להדגיש שהגוסס הוא נחשב אדם חי לגמרי בהלכה ומצינו בעוד מקומות שחז"ל הדגישו דבר וכן הוא בתחילת מס' שמחות, וז"ל, הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר וגו'. ונראה שעכ"פ בזמנינו אנחנו יכולים להבין למה חז"ל הקדושים חזרו על ענין זה הרבה פעמים כי אצל קלי דעת מצוי שחושבים שאם אדם ודאי ימות תוך זמן קצר א"כ אין טעם לחייו ואין צורך לתת לו תרופות וחמצן וכדו', לכן אומר לנו רש"י כל זמן שלא מת חי הוא לכל דברים כי רגע אחד של חיים זה חיי נצח וכמ"ש יומא פה. שמחללים שבת אפילו על חיי שעה.
ב) הנה בסוגיין מיירי בשני אנשים נשואים לשתי אחיות ושתי הנשים גוססות והשאלה היא האם שני האנשים פסולים לעדות זה לזה. הנה עי' רמב"ם הל' עדות פי"ג הט"ו וז"ל זה שפסלה תורה עדות הקרובים לא מפני שהן בחזקת אוהבין זה את זה וגו' אלא גזרת הכתוב הוא, עיי"ש. אמנם שם בפי"ג ה"א כתב הרמב"ם שאין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד וא"כ בעלי שתי האחיות אינם פסולים זה לזה מה"ת ואין הפסול משום גזרת הכתוב. והנה יש גמ' בסנהדרין כח: שיש קרובים שהפסול הוא משום איקרובי דעתא וא"כ אולי הפסול של בעלי האחיות הוא משום קירוב הדעת, וצ"ע בזה. עכ"פ אם נאמר כן יש סברא לומר שאם שתי הנשים הם גוססות אולי כבר אין קירוב הדעת בין שני הבעלים כי עוד מעט לא יהיו קרובים וא"כ יש כבר צד לחשוב שהם כשרים להעיד ביחד וזה ההו"א של הגמ'.
כל טוב
דוד בלום