להר"ר אברהם שלום!

קודם כל אני רוצה לבדוק אם אני מבין את השאלה שלך נכון. אתה מדייק ברש"י בדף כ"ג ד"ה ואם קדמו בא"ד אין מוציאין וכו' שרש"י כתב "שאין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה וכו'", עכ"ל. ואתה מדייק שאינו חייב להוציא את אשתו מפני שזה ספק איסור, וממילא אם זה היה ודאי איסור, הוא היה חייב לגרש אותה. ולכן יש סתירה למינקת חברו שיש דיון אם חייב רק להפריש או לגרש, ומהדיוק בדברי רש"י מבואר היטב שבמקום ודאי איסור חייבים לגרש, וא"כ במה מסתפקים?. עד כאן תורף השאלה שלכם כפי מה שהבנתי.

אמנם, הדיוק שלך הוא דיוק ישר ונכון, אבל מסוף דברי רש"י נוכל לתרץ קושיתך. שהרי בסוף דברי רש"י הוא כותב, וז"ל (שם), ואי נמי הוי איפכא דקמא פגע באחות זקוקתו כיון שבא שני ויבמה פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו, עכ"ל. כאן מונח החילוק: במינקת חברו, אחרי נישואי העבירה בין שהוא מגרש או בין שהוא פורש בלי גירושין אם יחזור בעלה להתחתן איתה הנישואין יהיו באיסור, משא"כ כאן באחות זקוקה שעד שהשאלה הגיעה לידי בית דין, כבר הותרה האיסור לגמרי וכמו שרש"י מסכם, וז"ל, ואיסור דעבד עבד, עכ"ל.

להר"ר אברהם שלום!

אני מודה לך שמתוך שאלתך עיינתי בסוגיא זאת שמעולם לא שמתי לב אליה. עיין בספר דברות משה לגאון הגדול רבי משה פיינשטיין זצוקללה"ה יבמות א', פרק ב' הערה מ"ו (עמוד שח) שמנתח היטב את הסוגיא הזאת ומסיק שכוונת הגמרא כאן בהגדרת "ספק" הוא לומר שבמקום ספק (כמו הוחלפו) היה סלקא אדעתין שהאיסור ליבם בפועל גורם שיחול איסור "כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרה עליו" (דף כ"ח.), ותירצה הגמרא שמכיון ש"הכא כל חד וחד אימור דידיה קא מתרמיא ליה", וכלפי שמיא גליא למי מותרת ולמי אסורה אין כאן דין נאסרה.

ממילא, אין הכוונה שבמקום ודאי איסור דרבנן חייב להוציאה ובמקום ספק איסור דרבנן מותרת לו ואינו חייב להוציאה (שאם זאת היתה הכוונה שאלתך החזקה מהסוגיא של מינקת חברו מוצדקת בהחלט), אלא השאלה היא שבמקום ודאי איסור יבמין יש חלות דין נאסרה ובמקום איסור יבמין ספק לא חל דין נאסרה, ויוצא שאין שום קשר מדיון הגמרא כאן לדין "חייב להוציא" בשאר איסורים דרבנן.

אני מניח שספר דברות משה הוא בהישג ידך. במקרה שלא - הודיעני ובלי נדר אשלח לך את הקטע.

חילך לאורייתא, ברכה והצלחה.

שמעון ברודי

ראשית כל אני ממליץ לעיין בדברות משה בסימן שלפני מה שציינתי שלשום (סימן מ"ה), שדן בעומק בדברי תוס' ד"ה קדמו.

לפי שיטת הרמב"ן ב"דינא דגרמי" (וכן דעת הירושלמי להלכה) לא ילפינן קנסא מקנסא, וא"כ שאלתך מדוע לא קנסו במינקת מתורצת בשופי שאי אפשר ללמוד מקנס יבום לקנס מינקת. אמנם, כיון שלדידן לא קיי"ל הכי (כדעת הרמב"ם וכן פסק הש"ך חו"מ שפ"ה ס"ק א', ע"ש) צריך לתרץ אמאי הסתפקו אם לגזור במינקת וכאן זה מדוייק שבמקום איסור ודאי אסרו.

וכבר דייקת היטב בתוס' (ד"ה קדמו) וכתבת שהאיסור כאן הוא מצד שהקנין נעשה באיסור (וכן מפורש בדברות משה הנ"ל). א"כ, אין להקשות מכאן למינקת ששם הקנין נעשה בקידושין. ואין לפרש ששם במינקת מדובר שקנו לפעמים גם בביאה כיון שיש בזה איסור מדרבנן (יבמות נ"ב. , קידושין י"ב:). ואפילו למ"ד שלומדים קנסא מקנסא, מוכרח שהמעשים שקונסים עליהם יהיו דומים וכאן יש חילוק שבמינקת אין האיסור מונח במעשה הקנין משא"כ כאן. ודו"ק היטב כי הוא חילוק דק.

ושיטת הרשב"א, מתומצתת בלשון הגאון רבי אהרון יפה'ן (בהערותיו על הריטב"א מוסד הרב קוק, בסוגיין הערה 518) "דסובר הרשב"א דאף דנישואין מפקיע זיקה, כל היכי דכנס בביאה באיסור אף דהוי רק ספק, בזה גופא קנסו דלא יפקיע ביאה באיסור את זיקת אחותה מדין ערוה ואפילו מכאן ולהבא אחותה בעי חליצה" ע"ש.לפי זה מתברר שגם לתוס' עיקר הדין כאן הוא דין בדיני הזיקה ולא ב"ספק איסור דרבנן", ולכן אין להקשות מכאן למינקת.

שמעון ברודי