לכבוד ר' פסח,

ז"ל רש"י שם, "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת. למה הוצרך לכתוב כאן וידבר משה וכי כל המצות כולן לא אמרן משה לישראל מהו וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנן להודיע חוקי האלהים ותורותיו, וקבלו וקיימו שכר המצות עליהם ועל בניהם בזה ובבא", עכ"ל.

וסוף דברי רש"י לכאורה אינם מובנים.

א. בספר שפתי חכמים מפרש דהך "שכר המצוות" שהזכיר רש"י היינו שכר העושה אותם ועונש העובר עליהם (כמו "שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה - אבות ד:ב). ומש"כ קבלו וקיימו כו' ועל זרעם בזה ובבא, כוונתו שקבלו ישראל ד"ז קבלה שנוהג גם לדורות הבאים. (ודע, דבדק"ס הביא שברש"י כת"י רשום לפני דבור זה "תוספת גליון".)

ב. ובעצם, לשון רש"י לקוחה מקרא דסוף מגילת אסתר "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם להיות עושים וכו' ", וזה מש"כ דקבלו וקיימו עליהם ועל בניהם, ומה שהוסיף "בזה ובבא" שמא כוונתו למש"כ "וכל הנלוים עליהם", דהיינו גרים העתידים להתגייר כדפרש"י שם, וכן מצאנו בקבלת המצוות בהר סיני (דאיירינן בי' הכא) שקבלוה גם ל"אשר איננו פה", דהיינו בניהם וגרים העתידים להתגייר, כדאיתא בשבועות לט.

ויש לדייק, למה הפך רש"י הסדר וכתב "קבלו וקיימו" ולא "קיימו וקבלו" כלשון הכתוב, ועוד קשה מאי בעי בזה ואמאי הוצרך להזכיר כאן קבלת המצוות, גם אמאי הזכיר הקבלה לדורות הבאים.

והיה נראה בזה ע"פ מש"כ בשבועות לט., וז"ל ואין לי אלא מצוות שקבלו עליהם בהר סיני, מצוות העתידות להתחדש, כגון מקרא מגילה, מנין, ת"ל קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר, עכ"ל, ומבואר מזה ד"קיימו" קאי על דור מרדכי ואסתר, שהם קיימו מה שכבר "קבלו" לקיים בשעת מתן תורה, וא"כ י"ל דמהאי טעמא הפך רש"י סדר הפסוק, דבשעת מרדכי ואסתר ודאי היה העיקר הקיום ולכן הזכירה המגילה שהקיום היה על מה שכבר קבלו אבותיהם ולכן הקדים קיימו לקבלו, אבל בשעת מתן תורה העיקר היה הקבלה, דהיינו שקבלו לקיים כל מה שיוסיפו רבותינו על המצוות בדורות הבאים, ומפני זה ראוי היה להקדים הקבלה, ושפיר כתב רש"י שקבלו בדורו של משה לקיים מצוות דרבנן כשיבואו לידם, וק"ל.

ומה שהביא רש"י כ"ז כאן, נראה שבא ליישב בזה לשון המשנה דאיירינן ביה, דלאחר שהזכיר הפרשיות שקורין בפסח כו' ובחנוכה ובפורים ובמעמדות ובתעניות, סיים "שנאמר וידבר משה כו' מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו", וכמבואר בגמ' כאן דמשם למדו שמשה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשים בעניינו של יום, וקשה, בשלמא לענין שלשת הרגלים שפיר יש ללמוד מכאן תקנת משה רבינו לשאול ולדרוש בהם בחג, אבל האיך מצינן למילף מהכא שצריכים לקרוא גם פרשת חנוכה ופורים וכדומה בזמנם, הרי לא תיקנו מועדים אלו אלא לאחר זמן! ואין לומר שקריאות חנוכה ופורים נתקנו כעין דאורייתא, וכיון שהמצוה דאורייתא נלמדת מכאן שפיר יש להביא מקרא זה גם אקריאות דחנוכה ופורים, דזה אינו, חדא, דמלשון המשנה משמע דקריאות אלו ילפינן מקרא ממש ואינם כעין דאורייתא בלבד, ועוד, דלא שייך כעין דאורייתא כאן כיון שכל עיקרן של קריאות אלו אינם מדאורייתא אלא מתקנת משה רבינו בלבד.

ונראה דמפני זה הביא רש"י דכשקבלו התורה קבלו לקיים עליהם גם המצוות העתידות לבוא עליהם ועל זרעם ועל דורות העתידים, וא"כ הרי קבלו בימי משה גם לקיים מצוות חנוכה ופורים בזמנם (וכלשון רש"י, "שקבלו עליהם בזה ובבא"), ושפיר מצינן למילף מתקנת משה רבינו לקרוא פרשיות השייכות למועדים העתידים להתקן כל אחד ואחד בזמנו, ודוק היטב.

ג. ומורי הגאון הגדול ר' משה שפירא שליט"א דרך אחרת יש לו בזה, שפירש מש"כ רש"י שקבלו וקיימו "שכר" המצוות עליהם דדוקא נקט רש"י שכר המצוות, ולא עונשן, וכוונתו למה דאיתא בשבת יא: דלפני שקבלו בנ"י את השבת א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי כו' לך והודיע להם לישראל, ומבואר שם בגמ' שהוצרך להודיע להם כיון דלא היה עתיד להתגלות שהיא מתנה כל כך טובה, דאע"פ ששבת עצמה ודאי עביד לאגלויי "מתן שכרה לא עביד לאגלויי", הרי שהודיע להם מתן שכרה של שבת בזמן שקבלו מצוות שבת עליהם. והנה גם יו"ט איקרי שבת (רש"י שבועות טו:, עי' ר"ה ט.), וא"כ זקוק הוא לקבלה מיוחדת על שכר המצוה, וזו מש"כ רש"י דבשעה שקבלו בנ"י את המועדות קבלו גם מתן שכרם של המועדות, ודפח"ח.

בברכת כט"ס,

מרדכי קורנפלד, כולל עיון הדף

ד. בספר ריח דודאים (לבעל הבני יששכר) האריך בביאור דברי רש"י אלו, והא לך פירושו בקצרה:

הוקשה לרש"י מה שהביאו קרא ד"וידבר משה" לפני שהזכירו התקנה (וכמבואר בלשון רש"י שכך היתה גרסתו), ועוד הוקשה לו דבמקום אחר (פס' ו.) מבואר שחייבים לדרוש בהלכות החג שלושים יום קודם החג, ולא רק בחג עצמו כדמשמע כאן, ועו"ק דהתם דרשוה מהפסוק וכאן משמע דאינו אלא תקנת משה רבינו.

וכתב בספר ריח דודאים שרש"י בא ליישב כל זה ע"פ הקדמה אחת, והיא, דיסוד מוצק הוא אצלנו שע"י שהקב"ה צוה לנו לעשות מצוות בעולם הזה הגשמי הוא מביא לנשמתנו שכר נצחי בעוה"ב, להוציא מדעתם של הפילוסופים הארורים הטוענים שלא ניתנו המצוות אלא כדי להתבונן בהם בשכלנו ובמחשבתנו ואין למעשה המצוות חשיבות בפ"ע. ויש להוכיח את טעותן של הפילוסופים מהמצוות התלויות בזמן, שאינם נוהגות אלא בזמן מסוים וא"א לקיימן בזמן אחר, וכגון מצוות אכילת מצה שא"א לקיימו אלא בימי הפסח, ואם ניתנה המצוה רק להתבונן במכוון שלה אמאי א"א להתבונן בה כל ימות השנה? אלא ע"כ, שאע"ג שהמצוות הם רוחניות, מ"מ ע"י עשייתם בפועל וע"י הכנת הגוף לעשייתם אנו דבקים בהמצוות וקונים לעצמנו שלימות וחיים נצחיים.

ובזה יבואר כוונת הפסוק "אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש" - פי,' שעלינו להכין עצמנו ולכוון לפעולות המצוות הקשורות לכל חג וחג (ו'תקראו' הוא מלשון הזמנה, כמו ה'קרואים' לסעודה), ומסיים הפסוק "אלה הם מועדי" - פי', דבכל זאת לא יועיל המצוות עצמם רק בזמן המתאים להם, שהעיקר הוא פעולת המצוות ולא רק כוונתם.

הרי שמצאנו שע"י המצוות התלויות בזמן התורה מלמדת אותנו דבפעולה גשמית יש גם עניין רוחני, וכיון שכן בודאי נקבל שכר המצוות בעוה"ב, שלא כדעת המתפלספים, והשכר יהיה לא רק בשבילינו אלא גם לבנינו, כנ"ל.

והשתא נבוא לביאור דברי רש"י, שכוונתו לומר שע"י שמשה לימד העם כל פרשה בזמנו כפי שצוהו ד' (דבודאי מצוה דאורייתא הוא ולא תקנה בלבד, כדמשמע מהפסוק), ולימד בזה שבזמן מסויים דוקא הוא שיש למצוה תועלת רוחנית ושע"י פעולותינו הגשמית אנו יכולים להביא לעצמנו חיים נצחיים, בזה 'תיקן' את העם, שהודיע בזה לעם חוקי אלוקים ותורותיו, דהיינו שהעיקר הוא פעולת המצוות, ועי"ז קבלו וקיימו העם את שכר המצוות עליהם, פי', שנוכחו לדעת שיש לנפש שכר בעוה"ב ע"י עשיית המצוות, ולא רק לעצמם יש שכר אלא לבניהם, בזה ובבא, פי', בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, ודפח"ח.

בברכת כל טוב,

ראובן וינר