א) חגיגה ז.
בתוד"ה רבי יוחנן כתבו דעובר משם בל תןסיף כשמביא עולת ראייה בשאר ימים,
ויל"ע, דמכיון דאינו חייב עולת ראיה, לכאורה אינם נחשבים עולת ראיה, ולא הויא אלא כמו עולת נדבה בעלמא, ובמאי קא עבר בל תוסיף.
[ואם הקדישה לשם עולת ראייה דייקא, לכאורה לא קדשה, דלא עדיף ממפריש חטאת כשלא חטא, דאינה קדושה, ובתוס' מבואר להדיא דקדשה אלא דקא עבר משום בל תוסיף, ובע"כ דקדושתה הוא בתורת עולת נדבה, ומה ענינה לבל תוסיף?
ב) דאית ליה עשרה בנים,
לא נתבאר אי איירי בבנים גדולים לכאורה עיקר חיובם הוא על עצמם, ואין כאן קיום של מחצה, ואם בנים קטנים הרי עיקר חיובם הוא לכל היותר דרבנן,
עוד לא נתבאר, דאי נתמעט מקרא דהכא לכאורה הויא מיעוט דאי אפשר לקיים חובתו בכה"ג, ומאי מקשה פשיטא האי מינייהו משוית להו פושעים, אין הכי נמי,, אבל משום לתא דפושעים עדיין יקיימו חיובם, ומה עניניה לקרא שנתחדש דאפילו בדיעבד לא קיימו חובתיהן?
אברהם יוסף שווארץ
שלום
א) איני יודע כעת מאין ההנחה שעולת ראייה ועולת נדבה אינם שם אחד וקרבן אחד, אלא שזו חובה וזו נדבה, וא"כ כשמקריב לשם מצות ראיה הוי כיושב בסוכה שלא בזמנו לשם מצוה.
מכל מקום, גם לפי הנחת השאלה שהם שני שמות הלא יתכן שהקדיש מראש קודם הרגל לשם עולת ראיה.
ב) הנצי"ב (בדף ו) הוכיח מכאן שהחיוב להעלות את קטניו הוא מדאו'. ולדעת הסוברים שאינו אלא מדרבנן צריך לפרש שהנדון בגמרא הוא על דין חינוך דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ושאלת 'פשיטא' פירש הגריש"א בשיעוריו, שכיון שפשוט שלא יבטלו רבנן מצות חינוך אם אינו יכול לעלות את כולם א"כ הנדון הוא רק על לכתחילה ולא לעכב, ופשיטא דלכתחילה אין לו לדחות חלק מבניו ליום אחר, שפשיעה היא.
בברכה. יוסי בן ארזה