אם אפשר בבקשה עוד 2 שאלות-
1. בסוף ד"ה דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא תוס' נותן ראיה על כך שר"ע מחייב בגלל שהוא לומד זורק ממושיט(לפי התוס' הנ"ל שאנחנו מדברים עליו וגם לפי תוס' ד"ה דר"ע סבר ילפינן זורק ממושיט) אבל איך לקראת הסוף(11 שורות צרות מהסוף) פתאום תוס' אומר שר"ע כן אומר קלוטה כמי שהונחה דמיא.
2. וכן אשמח בבקשה אם תוכל להסביר לי איך הוכיחו שהגמרא יודעת שבאמת פשוט לרבה שמחלוקתם למטה מ-10(דהיינו שהוא אומר:"והשתא אתי שפיר דפריך למימרא דפשיטא ליה.
תודה רבה!
אבישי, פתח תקווה
1. לא כ"כ הבנתי מה שציינת "בסוף ד"ה דאמרינן". אך בכל זאת אנסה לבאר את דברי התוס':
התוס' כאן מביאים בשם ר"י פירוש חדש, שלפיו אם ילפינן זורק ממושיט בהכרח שאין אומרים קלוטה כמי שהונחה, (כי אם כמי שהונחה אי אפשר ללמוד זורק ממושיט מפני שהחפץ הנזרק קלוט במקום פטור בדרך וצריך להיות פטור).
אך כל זה מדובר כמובן רק אם ילפינן זורק ממושיט, וכפי הצד בדברי רבה דלמעלה מי' פליגי דרע"ק סבר ילפינן זורק ממושיט, אך לפי הצד בספק דלמטה מי' פליגי רע"ק סבר קלוטה כמי שהונחה (ולפי צד זה בהכרח לא ילפינן זורק ממושיט). ולפי הצד הזה בגמרא התוס' דיברו בשורות הצרות שהפנית אליהם.
2. הוכחת התוס'. התוס' מפרשים מדוע הגמרא מניחה שלרבה פשוט שלרע"ק קלוטה כמי שהונחה דמי ובתוך עשרה פליגי, כי אם טעמו של רע"ק הוא משום דילפינן זורק ממושיט ולמעלה מי' פליגי הרי בהכרח דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה (כנ"ל), ואם כן מהו שאמר רבה "הא מני ר"ע דאמר לא בעינן מקום ארבעה על ארבעה', הלא באמת גם לרע"ק בעינן מקום ד' דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי, ולא חייב רע"ק אלא רק למעלה מי' ומשום דילפינן זורק ממושיט. א"כ ממה שאמר רבה 'הא מני ר"ק...' מוכח שפשוט לו לרבה שרע"ק וחכמים נחלקו למטה מי' אם אמרינן קלוטה כמי שהונחה אם לאו. וזהו שאמרו "למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמיא ובתוך עשרה פליגי".
מקווה שהצלחתי להבהיר קצת את דברי התוס' המורכבים.
בברכה.
יוסי בן ארזה