כלומר- "למחרת" זו מילת יחס שצריכה להתייחס למאורע העולה מתוך הכתוב.

כמבואר בשאלה הקודמת ש"למחרת" זו מילת יחס שצריכה להתייחס למאורע העולה מתוך הכתוב.

ועוד- אין לפרש 'ויהי ממחרת הסעודה' כי אין קשר בין הסעודה לישיבה לשפוט, עיי"ש.

הגור אריה גרס 'אף לדברי האומר' והבין שזהו דבר חדש, ושלוש הוכחות כתב רש"י שהפרשה כתובה שלא כסדר- 1) בלתי אפשר ללמד לעם את חוקי ה' קודם מתן תורה. 2) לא היה למשה פנאי לשפוט את העם ממתן תורה עד אחרי יום כיפור. 3) שילוח יתרו היה זמן רב אחרי. לגירסא זו הבין הגור אריה שהוכחה 2 נאמרה לסובר שיתרו בא אחרי מתן תורה (כי אם בא קודם מתן תורה יש לדחוק שמשה כן שפט את ישראל קודם מתן תורה על החוקים שניתנו במרה, כדלקמן) והוכחה 3 נאמרה לסובר שיתרו בא קודם מתן תורה. לכן מתקשה הגור אריה שאם יתרו בא אחרי מתן תורה- בודאי הפרשה כתובה שלא כסדר שהרי פרשת מתן תורה טרם נכתבה? ולהלן יובא תירוצו. בסוף דבריו כתב הגור אריה שיש לגרוס ברש"י 'ואף לדברי האומר' ואז כל דבריו נאמרו לסוברים שיתרו בא קודם מתן תורה ולכן היה מקום לומר שהפרשה כתובה כסדרה. ע"ע ברא"ם שהאריך בדברי רש"י.

שאי אפשר לומר 'והודעתי את חוקי האלוקים' לפני מתן תורה, אלא תדחוק שלימדם את החוקים שנאמרו במרה.

כלומר- אחרי יום הכיפורים, וזו שנה שניה למנין שנות העולם מתשרי.

לכאורה למאן דאמר אחר מתן תורה בא פשוט שהפרשה כתובה שלא כסדר- שהרי טרם נאמרה פרשת מתן תורה?! אבל הגור אריה מוכיח לא כך מלשון רש"י, וטעמו כי נכון לסמוך את "וישמע יתרו" למלחמת עמלק שמחמת שמועתה הוא בא (לדעה אחת בפסוק א) ולכן ביאת יתרו כתובה לפי הסדר הענייני. אבל "ויהי ממחרת" זהו דבר חדש שבודאי היה אחרי מתן תורה, ואפילו אם קודם מתן תורה בא ואולי זה כן כתוב כסדר (ומשה לימד אותם את החוקים שנאמרו במרה), אך שילוח יתרו אל ארצו בלי ספק כתוב שלא כסדרו.

לכן כתוב אצל ציפורה "אחר שילוחיה" (פסוק ב) שלא תקשה- כיון שבאה עם משה למצרים, היכן מצאנו שחזרה אל יתרו?!

משמע שטענת יתרו "נבול תבול" באה בעקבות תשובת משה שהעם באים לדין, אך אילו באו לעצה לא היה יתרו טוען כך, וצריך ביאור מה טעם הדבר? נראה שטענת יתרו הייתה מפני העול והאחריות שיש על הדיין, כפי שיבואר בהערה בשאלה הבאה, תשובה 2.

כלומר- כשהדיינים יודעים שהעדים משקרים אף שזה לא הוכח.

כלומר- ישנם מקרים בהם אין להכריע על סמך הוכחות והדיינים מכריעים לפי שיקול דעתם, לדוגמא- עי' כתובות דף פה ב, ובמחלוקת רש"י ותוספות שם.

למה בדין כזה לא נעשה הדיין כשותף במעשה בראשית? עי' לקמן (שאלה 10) שמעלת הדיין מפני שהקב"ה ברא את העולם במידת הדין וכך רצה ה' להנהיג את העולם (אלא שאין העולם מתקיים במידת הדין בלבד), כלומר- חשיבות הדין איננה רק למנוע מריבות ומחלוקות, אלא זו ההנהגה הנכונה והמעולה של העולם, ונראה לפי"ז שהכרעה שאין בה בירור של אמיתת הדין איננה נכללת ברצון שעלה לפניו יתברך להנהיג את עולמו במידת הדין.

לדרשה זו, יתרו עוסק כאן במעלת הדיין, וקשה שרצונו לומר שבלתי אפשרי למשה לדון לבדו את כל העם מבוקר ועד ערב, ומה עניין מעלת הדיין לכאן? נראה שטענת יתרו שמפני כובד האחריות שעל הדיין- לכן משה לא יכול לשאת זאת לבדו.

כלומר- השלמה וסוף.

גור אריה: וגם אם כעת לא מדובר על דין של גזל וחמס, אבל כאשר הרשעים רואים שנעשה דין בארץ הם יראים ולא גוזלים.

בענין זה עי' מה שנתבאר בבראשית 1:1:12:1 ועד שאלה 16 שם.

נראה שלפי הטור הדין חשוב כי הוא מונע חורבן ומחלוקת, אך לדברי המהר"ל יש לו מעלה עצמית- זו ההנהגה הנכונה של העולם כפי שכתב המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב הדין פ"א עמ' קפה): הקב"ה מחויב המציאות והמשפט הוא דבר מחויב, ולכן המשפט חביב אצל ה', ומשום כך הדין מיוחד לישראל שהם מחויבי המציאות. עוד כתב בתפארת ישראל (פ"ו עמ' כא, ד"ה תנן בפרק): הדין הוא האמת והיושר, ואילו במידת הרחמים מרחם גם על מי שאיננו ראוי, ולכן היא לא אמת. לפיכך ההנהגה התמידית היא במידת הדין, ובה ברא ה' את העולם, ורק משום שאין העולם יכול להתקיים כך, שיתף גם את מידת הרחמים. כך מפורש במהר"ל בדרך חיים (פ"א מי"ח, עמ' נו)- הדין הוא אחד משלושת הדברים שהעולם קיים עליהם, כי ה' נתן לכל אדם את זכות הקנין ואסור לאחר לגעת במה שמוכן לו- לא מחמת המחלוקת, אלא אפילו כשלא ידוע לבעלי הדין מה ארע וכל אחד טוען את זכותו [מבלי שתהיה מחלוקת ביניהם], ולכן נעשה הדיין כשותף במעשה בראשית. עיי"ש עוד (עמ' נז, ד"ה נמצא אלו) שהעולם התחתון מונהג על ידי מנהיגים- כוכבים ומזלות, והם גוזרים משפטים על התחתונים, ויש בהנהגתם סדר ומשפט מה מגיע לכל אחד ואחד, והעולם נברא במידת הדין כי ה' גזר ההויה בכח דין על הנבראים והם קיבלו גזירותיו ומשפטיו, ולכן הדיין שגוזר משפטו על הנידון נעשה שותף לה' במעשה בראשית, ועוד האריך בענין זה שם. ועוד שם (עמ' ס') שכאשר יש דין בעולם אז גם הקב"ה גוזר קיום על העולם כפי שבראו במידת הדין, אך כשאין דין בעולם, אז הקב"ה לא מקיים את העולם בגזירתו.

כוונתו לכאורה שהבוקר הוא זמן של חסד והארת פנים ואילו הלילה הוא זמן של דין והסתר (לדוגמא- עי' במהר"ל בחידושי אגדות ח"א עמ' מב, ד"ה כברייתו, שבת דף עז ב, והרחיב בנתיבות עולם, נתיב העבודה פ"ז עמ' צז, ד"ה ותקנו לומר), ועיי"ש עוד (נתיב העבודה פ"ז בתחילתו, עמ' צה) על החובה להזכיר מידת לילה ביום ומידת יום בלילה, דהיינו שצריך לחבר בין המידות ולהכיר שאין כאן שתי רשויות אלא החסד והדין שבהנהגה שורשם אחד. מבואר א"כ שהדיין לא רק מעמיד את מידת הדין, אלא גם את החסד (ואולי הטעם שאין קיום לעולם במידת החסד לבדה, ולכן הדין הוא זה שמעמיד את החסד בעולם).

כמבואר בתשובה הקודמת.