כלומר- הגשם הוא חומר שצריך לקבל צורה (כדוגמת הברזל שצריך לקבל צורת הסכין), ולכן הוא נפעל על ידי הצורה שחלה בו, לעומת זאת הרוחני איננו חומר גולמי העתיד לקבל צורה אלא הוא צורה בעצמו, ולכן הוא איננו מתפעל (כעין מה שנתבאר בפסוק הקודם, תשובה 17 בהערה).

והוסיף המהר"ל שבאדם הפרטי יש 3 דברים שהם חוזקו- שכל נפש וגוף, וכלל ישראל דומים לאיש אחד פרטי, ולכן כך היא ההקבלה- התורה היא השכל, המלכות כנגד הנפש כי הנפש מנהיגה את אברי האדם, והעם בעצמו נגד הגוף, ובשלושתם עוז ישראל.

הכוונה כפי שפירש המהר"ל (סוף נתיב התורה, פי"ח עמ' עו) שהעכירות שייכת לגשם ואילו האור שאיננו גשמי הוא הדור, לכן "נר מצוה" כי המצוה האלוקית יש לה להיות הדורה. ובחידושי אגדות (ח"א עמ' עא, ד"ה התנאה, שבת דף קלג ב) הוסיף המהר"ל שה' מתגלה לאדם כפי מה שהוא אדם, ולכן כאשר ישראל מתנאים במצוות- מתגלה ה' אליהם בנויו. עוד כתב בנתיב התורה שם, ש'הידור מצוה עד שליש' כיון שהמצוה איננה אלוקית לגמרי [לכאורה הכוונה שלעומת ה"תורה אור" שהיא רוחנית לגמרי, המצוה תלויה בחומר ולכן היא נקרא "נר מצוה" שהרי ה'נר' הוא הכלי המכיל את האור], ולכן הידור מצוה רק במיעוט- בשליש, עיי"ש עוד. ועי' בדבריו בחידושי אגדות (תחילת ח"ג עמ' א, ד"ה הידור מצוה, ב"ק דף ט א). ע"ע במסילת ישרים (פי"ט) על הכבוד וההידור הנצרך בשעת קיום המצוות.

כלומר- ממציאותו ודרכיו של הנברא [העלול- המסובב], אתה למד על מי שבראו [העילה- הסיבה הראשונה]. ע"ע לעיל 15:1:14:1 שענין השירה הוא השתוקקות העלול לעילה.

נראה שכך גרס המהר"ל, ועי' במכילתא שלפנינו.

וסיים המהר"ל- כלל הדברים לכל הדעות, כי הוא יתברך נראה מהודר בעולם הזה מישראל.

ולכן כתוב "וארוממנהו" עם וי"ו החיבור, לומר שעלינו לרומם את ה' בלי הפסק- עתה ולעתיד.

וכתוב בתוספת וי"ו לומר שישועתו תמידית והשירה ראוי שתהיה תמידית.

דהיינו שירה תמידית ככתוב בהערה לשאלה הקודמת. וכוונתו כאן למה שהובא לעיל (15:1:14:1) שהשירה היא תשוקה של העלול לעילה (-מסובב לסיבתו, דהיינו הבורא לנברא), וישראל הם 'עלולים בעצם' כמבואר שם, כי הם בנים לה'.