לכאורה כוונתו שמגמתם של בית דין להצדיק את הנידון ככתוב "והצילו העדה", ולכן לא מחזיר לחובה וכפי שמרחיב המהר"ל בהמשך דבריו (עמ' כ"ו, על פרק קמא דסנהדרין, דף לז א.)

המהר"ל שם דן על עדים זוממים שאם כבר נעשה מעשה על פיהם אינם נהרגים, ופירש שם את טעם הדין הזה, והקשה- סוף סוף נמצא שגרם מות לחברו מבלי שיענש? ותירץ שיש משפט מצד הדין בעצמו וזו התורה האלוקית שהיא תורת אמת, [לכאורה ביאור דבריו כעין מה שכתב בתפארת ישראל (תחילת פי"ח) שהתורה היא אמת בעצם ולא במקרה- כך כאן, אמת מוחלטת ולא על פי הנסיבות.] ואם חסר כחוט השערה שאין הדין נותן להמיתו, אין דמו נשפך, אלא ה' ידון אותו בדקדוק כחוט השערה- לא יוסיף ולא יפחת, וה' יאבד את החוטאים ויתקן את ישראל. אמנם, אם הדור פרוץ- אז בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, כהוראת שעה ולתקן פירצת הדור. [ע"ע בדרשות הר"ן (דרוש י"א) שהאריך לחלק בין משפט המלך למשפט הסנהדרין, שתפקיד המלך לדון לפי צורך הדור, וכשאין מלך, אז הסנהדרין מכין ועונשין שלא מין הדין, לפי צורך הדור.] יש לדקדק מדברי המהר"ל הללו שכאשר הדור צדיק אז הקב"ה מתערב בעצמו לכלות את הרשעים, ורק כאשר הדור פרוץ, אז אין ישראל זכאים לכך ועל בית דין לעשות זאת.