כ"כ רש"י בתמורה (דף ד א) שהתרומה מדמעת באחד ומאה, והקשו שם תוס' שזהו דין דרבנן. (ועי' בתשובות חת"ס, ח"ד סי' ק"ע, שדן למה אין לומר שנכתב כאן על שם מה שעתידים רבנן לתקן.) הגר"א בהגהותיו תירץ ששיעור אחד ומאה הוא דרבנן, אבל עצם האיסור בתערובת הוא דאוריתא. אכן הקשה הגר"א שגם ביכורים מדמעים באחד ומאה, [א"כ זו לא סיבה לקרוא לתרומה לעומת ביכורים 'דמעך']? (וע"ע בחת"ס הנ"ל בישוב סתירת רש"י בתמורה לדבריו כאן בחומש.)

ע"ע בפירוש הריב"א על התורה שביכורים רובם מן היבש, ואילו תרומה רובה מן הנוזל, ולכן נקראת התרומה 'דמע'.

כלשון רש"י- "חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל".

ולא כפי שרש"י הבין ש'דמע' פרושו תרומה, ועיי"ש ברא"ם שהוכיח כדבריו מאונקלוס בדברים (22:9). אמנם, הגור אריה מקשה שעדין לא הוסבר למה 'דמע' הוא זרע. ע"ע בפנים יפות ש'דימוע' פרושו עירבוב, כי חובת תרומה חלה כאשר מקבץ את כל התבואה למקום אחד ועושה כרי וממרח, וזהו הדימוע- עירבוב וקיבוץ הגרעינים יחד. וב'הכתב והקבלה' פירש ש'טבל' ו'דימוע' שניהם לשון עירבוב (כפי שבלשון תורה 'תבל' פרושו עירבוב, עי' ויקרא 18:23, וברש"י שם) כי בפירות הללו מעורבבים חלק הכהונה והלויה בתוך פירות החולין.

למה נקט הגור אריה ביכורים, והרי גם לתרומה אין זמן? הרב הרטמן בהערותיו לגור אריה פירש על פי תוס' בראש השנה (דף ד. ד"ה ומעשרות) שביכורים אינם בבל תאחר כי אין זמנם בשלושה רגלים שהרי אפשר להביא רק משבועות ועד חנוכה. יש להעיר שהטורי אבן והשפת אמת פירשו שם להפך- כיון שאחרי חנוכה אי אפשר להביא, לכן הוא עובר בבל תאחר מיד, ולא אחרי שלושה רגלים? אכן, בדעת הגור אריה אולי י"ל שהטעם שאי אפשר להביא אחרי חנוכה כי זה לא זמן שמחה, אבל זה לא זמן הביכורים בעצם, ולכן אין על זה 'בל תאחר'.