הוא ירא מבני אדם ולא מה', ועיי"ש במהר"ל בחידושי אגדות (ח"ג, עמ' י"ב, ד"ה וזה לא, ב"ק דף עט ב) שהגנב חוטא באלוקותו יתברך. והקשה שם- הרי אמרו שהרואה שיצרו גובר עליו, יעשה את העברה בסתר כדי שלא יתחלל שם שמים בפרהסיה? ותירץ- הגנבה עלולה להמצא אצלו [-נמצא שכן התחלל שם שמים], ועוד- מדובר כאן כשיכול לכוף את יצרו.

לפנינו כתוב גם שהוא כמחלל שבתות, ובמהר"ל נראה שלא גרס כך.

כמו "אנכי אחטנה" (בראשית 31:39).

ועוד- בשלושת העברות הללו יש העדר- בעבודה זרה יש העדר השכל [כי זה עיוות בתפיסת הדעת], בשפיכות דמים העדר הנפש, וגילוי עריות הוא חטא בגוף ולכן זהו העדר הגוף. גם הגונב ממון חברו הוא מעדיר את גוף הממון, והוא כנוטל נפש חברו כי הממון הוא חיותו, ובזה שחברו מצטער שאיננו יודע מי גנב ממונו, נאבד דעתו כפי שאמרו שהדעת תלויה בכיס. [בירושלמי, תרומות פ"ח ה"ד- כל האיברים תלויים בלב, והלב תלוי בכיס. יש לציין שגם תלמיד המהר"ל- הכלי יקר (ויקרא 6:2) גרס בירושלמי שהדעת תלויה בכיס.] לפתוח דבריו כאן נ"ל להקדים את מה שכתב המהר"ל בכמה מקומות שממונו של אדם הוא חלק מהאדם עצמו, כפי שכתב בנתיבות עולם (נתיב אהבת ה' פ"א, עמ' מ')- "כי עושרו וקנינו של אדם הם כמו האדם עצמו...ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו." (וע"ע בנתיב התשובה פ"ה בסופו, עמ' קס"ב.) והוסיף המהר"ל- "אבל עיקר הפירוש מה שאמר "בכל מאודך" דבר זה הוא נגד חלק השכלי שבאדם, כי שכל האדם בו האהבה מאוד מאוד...ומה שדרשו 'בכל מאודך- בכל ממונך' הוא דבר זה עצמו, כי כאשר האדם נאבד ממונו- בזה סר שכל האדם, וכמו שאמרו לבו של אדם תלוי בכיסו, שהממון של אדם שכלו נמשך אליו לפי שהממון נותן לו קיום". ובגור אריה (דברים 6:5) כתב שאין ללמוד מהציווי למסור נפש שחייב אדם גם למסור את ממונו, כי יש אדם שממונו חביב עליו מגופו כי הממון הוא סיבת החיוּת, ולסיבה יש קדימה בדבר מה [כי הסיבה מאפשרת את התהוות המסוּבב], נמצא שיש צד מעלה לאהבת הממון, אף שבודאי יש מעלה לנפש מצד עצמו [ותמיד המסוּבב חשוב יותר כי הוא התכלית]. נ"ל שלדבריו גם אצלינו י"ל שמדובר כאן על צד חוּמרה שיש בגנבה על פני שפיכות דמים, אבל בודאי יש פנים אחרות ששפיכות דמים חמוּרה.