יש להעיר שאמנם רש"י כאן פירש (וכ"ה בחז"ל) שאלמנה ויתום לאו דוקא ודיבר הכתוב בהווה, אבל לכאורה המשך הפרשה "אם ענה תענה אותו" מדבר דוקא על יתום ואלמנה (כפי שנראה מהמהר"ל בבאר הגולה דלקמן, 22:23:1:1)

עי' בשאלה הבאה בתשובה 4 שם יבואר אודות ענוה לעומת גסות הרוח, והקשר לאהבת היתום והאלמנה.

שהרי היציאה ממצרים היא יציאה מהחומריות כמבואר לעיל, שמות 1:1:9:1. ע"ע בגמ' (שבת דף יא א)- תחת ישמעאל ולא תחת נכרי (-אדומי), תחת נכרי ולא תחת חבר (-שם אומה), תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם, תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה. (וכן דרשו במדרש לקח טוב על הפסוקים כאן), וכתב המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב התורה פי"ב עמ' נ"ב, ד"ה ובפ"ק דשבת) שהקושי להיות תחת יד תלמיד חכם כי הוא בעל כח נבדל אלוקי, ויותר ממנו יתום ואלמנה כי הקב"ה קרוב אליהם, והוא יריב ריבם.

המהר"ל בפרק זה בא לשלול את דברי האומרים שהמלאכים הם הקרובים ביותר אל ה', ומסביר שההפך הוא הנכון- עיקר שכינה בתחתונים, אלא שגרם החטא להבדיל בינינו ובינו.

נ"ל לפרש שמכך שאין עדיפות לנבראים המרוממים, מוכח שהבורא איננו מקבל מברואיו ותלוי בהם חלילה אלא הוא מכיל אותם, כלומר- הוא מקומם, נותן להם ולא מקבל מהם.

להבנת הענין נ"ל להקדים את דברי הרמב"ם אודות אמיתת מציאות הבורא (יסודי התורה פ"א הל' ב-ד)- "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר "וה' אלוקים אמת" הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמתתו". למדנו שמציאות כל הנמצאים שהם נמצאים ברצונו יתברך, והוא סיבת מציאותם, ואילו הבורא מציאותו איננה מותנה ואיננה תלויה בנבראים. לכאורה זו כוונת המהר"ל, כי המונח 'פשוט' פרושו שהוא אחד ואינו 'מורכב' מדברים רבים, (כפי שכתב אבן תיבון בפרוש המילות הזרות הנדפס בסוף מורה הנבוכים. ע"ע במורה הנבוכים ב' כ"ב, וסוגיא זו נידונה באריכות במקומות רבים במהר"ל, עי' היטב נצח ישראל פ"ג. ע"ע לעיל שמות 14:19:4:2.) וכל נמצא הוא מורכב מסיבה ומסוּבב (-סיבה ותוצאה) ולכן הוא איננו פשוט, ובודאי זה ענין יחסי- יש נבראים שמציאותם פשוטה יותר ורק הבורא הוא 'פשוט בתכלית הפשיטות' כי הוא איננו תלוי בשום דבר. לכן פירש המהר"ל שרוממותו מצד עצמו (כי איננו תלוי בנבראים) וזו תכלית רוממותו שהוא פשוט- איננו מורכב מסיבה ומסוּבב ואיננו נתלה בשום דבר. משום כך גדולתו שהוא קרוב אל הנמצאים השפלים שהם פשוטים- שאין להם סיבות רבות לקיומם ולכן הם פשוטים באופן יחסי.

כמבואר לעיל, רוממותו יתברך שהכל תלויים בו והוא איננו תלוי באחרים, ולכן הוא פונה בראשונה אל השפלים הנתלים בו ביותר. לעומת זאת תוארי הכבוד של "אלוקי האלוקים" וכד' עשויים להטעות כאילו יש יחס ותלות חלילה בין הבורא לנבראים.

'עילה' ו'עלול' לגמרי- סיבה ותוצאה, כמבואר לעיל שהוא יתברך סיבת הנמצאים כולם ואילו לו יתברך אין סיבה שהוא נתלה בה.

עי' במהר"ל בנתיב התורה (פ"ב, נתיבות עולם עמ' י', ד"ה ובפרק קמא) שהחומר יש לו 'רוחקים מוגבלים' [-לכל חומר יש שלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה, והחומר זקוק לממדים הללו, ובלעדיהם אין לו קיום.] ושם האריך שזו מידת הגאוה כי הגאה מגביל את עצמו לומר שכך וכך הוא גדול. כלומר- הגאה מגביל את עצמו מחמת חשיבותו כביכול, וזקוק לתנאים שונים לקיומו. לא כן הפשוט שהכל מתאים לו וטוב לצרכיו ולכן הוא בלתי מוגבל. משום כך אצל הקב"ה גדולתו בענוותנותו שהוא פשוט ואיננו תלוי בשום דבר, ולכן הוא קרוב אל הפשוטים- היתום והאלמנה.