שאלות על רש"י

1)

רש"י: על הכרייה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב: בגמ' (בבא קמא דף נא א) כתוב שלא זהו הלימוד אלא כפי שדרשה הגמ' (בבא קמא דף נ א) שמפותח למדנו לחייב אע"פ שלא הוא הכורה, ומכורה למדנו שאפילו הכורה נפטר אם כיסה- אע"פ שלא אטם?

1.

גור אריה: אחרי שדרשו בגמ' שם "כי יכרה איש"- אחד ולא שנים, (וכורה אחר כורה- האחרון חייב), שוב יש לומר שלכן פרטה התורה "כי יפתח...כי יכרה" ואין צורך בתרוץ שתירצה הגמ' לפני כן ללמדך שכורה די לו בכיסוי.

2)

רש"י: הא אם כסהו, פטור: מנין דרשו זאת?

1.

גור אריה: אם לא כך, למה כתוב "ולא יכסנו"?

3)

רש"י: ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב: זאת מנין לנו?

1.

גור אריה: אם חפר ברשותו, יטען בעל הבור 'תורך ברשותי מאי בעי'?! 1


1

- 'למה נכנס שורך ברשותי'? כלומר- אין האחריות מוטלת עלי.

4)

רש"י: שור או חמור- הוא הדין לכל בהמה וחיה...למדין אותו שור שור משבת: בגמ' (בבא קמא דף נד א) כתוב שמ"שור או חמור" הייתי ממעט שאר בעלי חיים ולא היינו למידים משבת, ולכן למדו לרבות מהפסוק הבא- "כסף ישיב לבעליו"- כל דבר שיש לו בעלים? ועוד- אמנם מ'שור' רצית ללמוד בגזרה שווה משבת, אבל 'חמור' בודאי בא למעט, ואם כך- גם 'שור' ימעט הכל?

1.

גור אריה: 1 אלמלא הדרשה של 'שור שור משבת" הייתי לומד את המקרא כפשוטו- דוקא שור וחמור, ומ"כסף ישיב" הייתי דורש דרשה אחרת. לכן כתב רש"י ש'שור' משמע כל דבר כמו בשבת, ולכן יש לדרוש כך את היתור של "כסף ישיב".


1

תוס' שם היקשו למה באמת לא למדנו משבת? ותירצו שלא לומדים משבת כשיש ללמוד בכלל ופרט למעט שאר בעלי חיים [כפי שניסו לדרוש שם "ונפל שמה" כלל, "שור וחמור" פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, עד שדרשנו "בעל הבור ישלם" חזר וכלל]. (ועיי"ש עוד בשיטה מקובצת.) וע"ע ברא"ם כאן.

5)

רש"י: שור ולא אדם: מה הצורך בדרשה זו, והרי הפסוק הבא ממשיך "והמת יהיה לו" [-הנבלה שייכת לניזק], ודרשו (בבא קמא דף נג ב)- מי שהמת שלו, יצא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, בעל הבור פטור כי הנבלה אסורה בהנאה. כך יש לדרוש- יצא אדם שנבלתו אסורה בהנאה, ואין לחייב עליו בבור?

1.

תוספות (בבא קמא דף י א, ד"ה שהשור): הפסוק דיבר על שור ועליו נאמר "והמת יהיה לו", אבל באדם לא נאמר דין זה. ועוד- הפסוק נצרך לעבד כנעני של ישראל שנפל לבור, והוא מותר בהנאה. 1

2.

רא"ם: אם כך, הייתי פוטר באדם אבל מחייב בשור פסולי המוקדשין שנפדה שאמנם נבלתו אסורה אבל יש במינו מי שהמת שלו [-שאר שוורים שהם חולין ונבלתם מותרת] 2 , ולכן כתבה תורה "שור" למעט אדם, "והמת יהיה לו" למעט פסולי המוקדשין.

3.

גור אריה: "והמת יהיה לו" לניזק, ואם האדם בעצמו הניזק, הרי הוא עצמו שלו אף על פי שהוא אסור בהנאה. 3


1

עיי"ש בהגהת מהר"צ חיות שנחלקו רבותינו בדין זה.

2

הגור אריה תמה על הרא"ם, מנין לנו להוציא את הפסוק מפשוטו ולחלק בין יש במינו מי שהמת שלו לבין אין בו?

3

עולה מדבריו שאילו היה הדין שחייבים על אדם שמת בבור, הפרוש הוא שבעצם המת עצמו הוא התובע (וקרינן ביה 'מי שהמת שלו') ובפועל ינתן הכסף ליורשיו.

ספר: פרק: פסוק:
חודש: יום: שנה:
חודש: יום: שנה:

KIH Logo
כולל עיון הדף
הקדשות ותרומותתגובות מקוראיםרשימות דוא"לחומר על כל התלמוד והמשנהשאל את הכוללקישורים ללומדי התלמודלוח למחזור הנוכחילוחות ללימודים יומיים אחרים