שאלות על רש"י
רש"י: והרי היה בכלל מכה איש ומת: לעיל (פסוק י"ד) כתוב "וכי יזיד איש על רעהו", אם כך- הייתי ממעט עבד ממיתה כי אינו בכלל "רעהו" ולכן צריך כאן פסוק לרבות אותו?
גור אריה: בשונה מגוי, עבד בכלל "רעהו" כי הוא חייב במצוות.
רש"י: בא הכתוב והוציאו מן הכלל וכו': המידה היא שדבר שהיה בכלל ויצא ממנו- ללמד על הכלל כולו יצא, אם כך- את כל הרוצחים יש לדון בדין יום או יומיים?
רא"ם: מדה בתורה היא- כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש, אין לומדים מהכלל אליו ולא ממנו אל הכלל. 1
גור אריה: בפסוק הבא כתוב "כי כספו הוא" ואחר שהכה עבד איננו נידון ביום או יומיים, ולכן לא שייך ללמוד מכאן לשאר רוצחים.
מתי היוצא מהכלל מלמד על הכלל כולו ומתי נחשב כ'יוצא לדון בדבר חדש'? כתב הרא"ם- אם הכלל באיסור והפרט באיסור, אז הפרט בא ללמד על הכלל, אבל כשהכלל באיסור והפרט בהיתר (כגון- יבמה שהייתה בכלל איסור עריות ויצאה להיתר במקום יבום), הוא נחשב כ'יוצא לדון בדבר חדש', ואין למדים ממנו אל הכלל (ובדוגמא של יבמה- שאר איסורי עריות לא הותרו מחמת מצות יבום, ואין ללמוד מהיתר איסור אשת אח). עי' בגמ', יבמות דף ז א.
רש"י: נקם ינקם- מיתת סייף: יש הלומדים מכאן (סנהדרין נב ב) לכל רוצח שמיתתו בסייף, וקשה שאין ללמוד מכאן, כי זהו דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש (-שחייב רק בתוך יום או יומיים), ואיננו מלמד על הכלל?
1 בן חורין לא גרוע מעבד, ואם עבד בסייף כל שכן בן חורין. ואם תאמר שיש לדונו במיתה חמורה יותר? ברוצח כתוב 'מיתה' סתם, והיה צריך לדונו במיתה הקלה- חנק, ולמדנו מכאן להחמיר לדונו בסייף. 2 נמצא שלמדנו מכאן בקל וחומר, ולא אומרים כאן 'אין עונשים מן הדין' כי דין המיתה כתוב, ובאנו רק לגלות באיזה מיתה מדובר.
רש"י: בשבט...תלמוד לומר בישראל (במדבר 35:17) ואם באבן יד אשר ימות בה: שבט הוא עץ, ולכן לכאורה היה צריך להביא את הפסוק הבא שם- "בכלי עץ יד אשר ימות בו"?
גור אריה: הפסוק שם בא ללמד שאין הבדל בין עץ לאבן.
רש"י: והלא דברים קל וחומר מה ישראל חמור וכו': קשה ש'אין עונשים מן הדין'?
גור אריה: הכלל הזה נאמר לחומרא- אין ללמוד בקל וחומר להעניש, אבל כאן הלימוד כאן לקולא- לפוטרו בדבר שאין בו כדי להמית.
גור אריה: זה לא לימוד גמור אלא רק 'גילוי מילתא', שה'שבט' האמור כאן מדבר בשבט שיש בו כדי להמית. 1
ונחלקו בכך המכילתא והבבלי, עיי"ש.
רש"י: ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו: בספרי (במדבר פיסקה ק"ס) יש לימוד אחר- "וארב לו וקם עליו" (דברים 19:11)...אינו חייב עד שיכנו...ועל מקום שהוא כדי להמית". וצריך ביאור כיצד זה נלמד מ"וארב לו"?
גור אריה: "וארב לו" משמעו- עיקר גופו, דהיינו במקום שראוי למות בו.
