גם בנצח ישראל (פמ"ח עמ' קפ"ט ד"ה במדרש זה) הסביר ש'אני' הוא 'מדבר בעדו' (-גוף ראשון), היפוכו של 'אתה' לנוכח (-גוף שני), ואילו 'אנכי' מורה על עצם המדבר ולכן אין לו היפוך של נוכח. ומקרא זה מורה שישראל לא נמסרו למלאכים ושרים- רק ה' הוא אלוקיהם. [הרב הרטמן בהערותיו לתפארת ישראל כאן ציין לדברי המלבי"ם במכילתא כאן ש'אני עומד' בא לדקדק שאני עומד ולא יושב, אך 'אנכי עומד' בא לדקדק שאני עומד ולא מישהו אחר.] גם בבאר הגולה (ב"ג עמ' מ"א ואילך) האריך המהר"ל בכך, ופירש (עמ' מ"ג ד"ה אבל ואנכי) שמ"אנכי" למדנו שאין הסרה למלכות ה' על ישראל כי הוא מלך עלינו בעל כרחינו, ולכן המשילו חז"ל למלך האומר לעמו 'קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזרות' ולכן כפה עליהם הר כגיגית- כי זה לא מצד ישראל אלא מצידו יתברך ואין לזה ביטול. משום כך מצוה זו לא נאמרה בלשון ציווי אלא "אנכי ה' אלוקיך" על כרחך ועל אפך (כפי שיבואר בשאלה 7). אך הדיבור השני הוא בלשון ציווי- תלוי בישראל, ולכן היה לו ביטול בעגל.

בכך ביאר המהר"ל את דברי חז"ל "גם אלה תשכחנה"- אשכח לכם את העגל- "אלה אלוהיך ישראל" "ואנכי לא אשכחך" לא אשכח את סיני- "אנכי ה' אלוקיך", והכוונה שישראל דבקים בה' מצד עצמו, ולכן אין לזה שכחה.

מכילתא דר' ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחודש ה, וכ"כ גם רש"י כאן.

אודות המשמעות של האותיות שאפשר לדרוש מהן נוטריקון, עי' במהר"ל בחידושי אגדות (ח"א, עמ' מח, ד"ה נוטריקון, שבת דף קה א).

עי' לעיל 20:1:3:1 ואילך ובהערות שם.

ולדבריהם, בכדי להגיע לעשר דיברות, יש למנות את "לא יהיה לך" ואת "לא תעשה לך פסל" כשתי דיברות, או שחילקו את "לא תחמוד בית רעך" ו"אשת רעך" לשנים. האבן עזרא כאן דוחה את דבריהם, אך בפירושו לדברים (5:16) הסכים להם. אמנם, הרמב"ם בספר המצוות (עשה א) מנה את "אנכי" כמצות עשה להאמין, וראייתו מהגמ' במכות (דף כד א) שתרי"ג מצוות נאמרו לנו, מתוכם שתים מפי הגבורה- "אנכי" ו"לא יהיה", מפורש שגם "אנכי" נמנה כמצוה. גם הרמב"ן בספר המצוות (עשה א) הסכים לדבריו, ופירש ע"פ המדרש שתחילה יש לקבל את עול מלכותו יתברך, ורק אח"כ יש מקום שיגזור עלינו גזירות. אכן, מביא הרמב"ן שלדעת בה"ג "אנכי" איננה בכלל תרי"ג כי אין בה מצות עשה או לא תעשה אלא היא השורש לכל המצוות. שוב חזר הרמב"ן על שיטתו במנין הלאוין שלו (לא תעשה ה)- להחזיק באמונה שיש אלוק נמצא והוא א-ל מוציאם ממצרים, כלומר החפץ, המחדש, היכול. גם בפירושו לחומש כאן הרחיב הרמב"ן בכך. ע"ע בסמ"ק (מצוה א, ע"פ הגהת רבינו פרץ) שהמצוה כאן היא הציפיה לישועה- כשם שהוצאתי אתכם ממצרים, כן אני עתיד להושיעכם.

ע"ע בתפארת ישראל (פל"ב עמ' צ"ה, ד"ה ובמדרש) שעל כך אמר יחזקאל "בחמה שפוכה אמלוך עליכם" כי החיבור של ישראל אל הקב"ה הוא מוכרח ואיננו תלוי ברצון, וזו הסיבה שכפה עליהם הר כגיגית. ע"ע לקמן בשאלה 11 בהערה תרוץ נוסף לשאלה זו.

עוד הוסיף המהר"ל ע"פ חז"ל ש"אשר הוצאתיך" פרושו שקבלתם מלכותי כבר במצרים, ולכן זה לא נאמר בלשון ציווי, ומזכיר להם זאת בסיני כדי שיהיה זה הברית בין ה' לישראל לעולם.

ועיי"ש שזה ענין הקדמת נעשה לנשמע, ועי' לעיל בהערה לשאלה 4 מהמהר"ל בבאר הגולה שזה ענין כפיית הר כגיגית והקדמת קבלת עול מלכות ה' לעול מצוות. וכעי"ז מבואר במהר"ל בדרוש על התורה (בתחילתו, עמ' ד'.) ופירש לפי"ז שכששאל ה' את האומות הם יקבלו את התורה, הכוונה הייתה שהם יהיו טפלים לישראל, הובאו הדברים לעיל שמות 18:27:2:1 בהערות.

כעי"ז עי' בגור אריה לעיל, בראשית 1:1 שהניסים הם ראיה על חידוש העולם, כי אותם ראינו בעינינו.

והאריך שם שמלכותו על ישראל אפילו יותר מעל המלאכים. ובגבורות ה' (פמ"ד בתחילתו, עמ' קס"ו) האריך המהר"ל בענין זה, והוסיף שעל ידי ישראל הוא אלוקי הכל, כי כל העמים טפלים לישראל, ועיי"ש עוד. ובנצח ישראל (פ"ל בתחילתו, עמ' קמא) כתב שבשעת השיעבוד כאילו לא הייתה מציאות לישראל, וכאשר הוציאם ה' ממצרים- הוא צורתם ובו מציאותם, ולכן כתוב "אשר הוצאתיך". ע"ע לקמן בשאלה 11 בהערה תרוץ נוסף לשאלה זו.

לכן אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה.

ומי שלא היה עבד הוא יותר חומרי ממי שהיה עבד והשתחרר, כי הייתה בו פחיתות ופרש ממנה. ובגבורות ה' (פמ"ד בתחילתו, עמ' קס"ו) הוסיף שמצרים הייתה המקום הכי חומרי שהרי בשר חמורים בשרם. (ועי' לעיל, שמות 1:1:8:1* ושם שאלות 9-10.)

הרמב"ן בפסוק ז' כתב ששני הפסוקים הראשונים כתובים בלשון נוכח כי שמעו אותם מפי ה', ואילו שאר הדיברות כתובות בלשון נסתר כי שמעום מפי משה. עי' לעיל 20:1:4:1, ולקמ' (20:12:9:1) הבאנו את דברי המהר"ל שחלק- משה אמר את כל הדיברות מפי ה', והסיבה שהראשונות בלשון נוכח כי במצוות שהן קבלת מלכותו, בודאי ה' יתברך נמצא להם. (כלומר- מהותם של המצוות הללו שהם נוכח ה' ולכן הם נאמרו בנוסח הזה.)

יש לציין שרש"י בתהלים (119:160) פירש- "שכששמעו האומות אנכי ולא יהיה לך ולא תשא אמרו, הכל להנאתו ולכבודו, כיון ששמעו כבד, לא תרצח, לא תנאף, הודו על ראש דברך שהוא אמת". לדבריו חזרו בהם מחמת כל מצוות שבין אדם לחברו. וכן כתב הפני יהושע בקידושין שם, עיי"ש.

לענ"ד בודאי כל ענין התורה והמצוות הוא קיום רצון ה' ואין כוונת המהר"ל לומר שיש לקיים התורה כי זו האמת כשלעצמה- אף אלמלא הציווי, אלא הנידון הוא האם המצוות הן כביכול צורך גבוה שאנו נותנים לו יתברך, או שה' ציווה על המצוות כי כך נכון והן אינן צורך גבוה אלא עצם התורה היא ההשתעבדות שלנו אליו, וכ"כ בתחילת נתיב העבודה- "שאין לומר שהוא יתברך חפץ בעבודה הזאת בשביל שהוא יתברך מקבל מזה תועלת מן העבודה...אבל אצל ה'...העבודה אינה בשביל שהיא לתועלת ה' יתברך אבל היא לתועלת האדם...א"כ למה ציווה על העבודה הזאת?...מכל מקום האדם מוסר עצמו אל ה' יתברך" ועיי"ש שלכן העבודה מורה על יחוד ה' שהכל שלו.

כלומר- יחוד ה' מחייב שהוא הנמצא היחיד, וכל הנמצאים אינם נמצאים אלא לכבודו, ולכן כבוד ה' הוא מחוייב באמת מכל הנמצאים. ע"ע מה שביאר המהר"ל בסוף דרך חיים (עמ' שכג, על 'לא בראו אלא לכבודו') שהאדם נברא כדי שיהיה ה' מלך עליו, ועיי"ש מהו הכבוד לה' לפי"ז. המהר"ל מוסיף שהאומות למדו זאת מכיבוד אב ואם, אבל ישראל הבינו זאת כבר ב"אנכי", כי קשה מהו הציווי ב"אנכי"? בודאי שיכנע האדם ויקבל אלוקותו, ואם הייתה כאן מצוה מעשית היה מקום לטעות שזה לכבוד עצמו, ולכן זה רק גילוי של האמת שהוא המלך גם אם לא יקבלו את מלכותו, ויש לאדם לעשות את האמת מפני שזו האמת, וזהו "ראש דברך אמת", כי גם כשמבקשים לפרוק עול, עדין ה' הוא מלכם. ועיי"ש שביאר את המשך הפסוק- אמנם אמת שהוא אלוקי הכל, אבל האומות כפרו בידיעת ה' והשגחתו, באומרם שהעולם שפל בעיניו, לכן אמר הכתוב "אשר הוצאתיך" ואיני מואס בכם אף שהייתם במקום שפל.

בגמ' בסנהדרין נחלקו כמה אמוראים, וכל אחד אמר ששם המשיח כשמו (רבי שילא אמר שילה שמו וכו'), ופירש המהר"ל שמעלת המשיח שהוא כולל הכל, ולכן לכל אחד הוא נדמה כפי מה שהוא.