המשך ההבדלים שבחמשת הדיברות האחרונות- ג] בואתחנן כתוב ,אשת רעך...בית רעך, (במקום 'בית רעך...אשת רעך') ד] בואתחנן כתוב 'ולא תתאוה בית רעך' (במקום 'לא תחמוד בית רעך') ה] בואתחנן כתוב 'שדהו' ו] בואתחנן כתוב ,שורו וחמורו (בלי וי"ו במקום 'שורו וחמורו')
מהר"ל, תפארת ישראל (פמ"ה, עמ' קל"ח): ג] כיון שמשנה תורה הוא כנגד האדם המקבל 1 , לכן התחיל ב"אשת רעך" שהיא מתחברת לגמרי אל האדם והיא השלמתו 2 , ואילו בדברות הראשונות הקדים את הבית , כי מצד מעלת האדם לפי השכל עליו לבנות לו בית תחילה ואח"כ לשאת אשה. 3 ד] 'תאוה' מורה על תאוה חומרית לגמרי ואילו 'חמדה' מורה על דבר שאין בו כל כך תאוה חומרית 4 , ולכן במשנה תורה שהוא קרוב אל האדם, כתוב על שאר הקניינים "לא תתאוה" ואילו על האשה "לא תחמוד". 5 אך בדיברות ראשונות כתוב על הכל "לא תחמוד" כי הדברות הללו אינן קרובות אל האדם החומרי, ובכל הקניינים יש השלמה לאדם בצד מה ונכון לומר עליהם בלשון חמדה. ו] 6 הדיברות במשנה תורה הם כנגד המקבל ולכן כתב כאן שור וחמור, כי האדם זקוק להם והם חשובים לו. 7 ה] בדברות ראשונות לא כתוב 'שדהו' כי מדובר על האדם מצד חשיבותו שהוא אדם שכלי, ולכן הוזכרו החשובים ולא נאמר 'שדהו' שאיננה בריה חשובה בעצמה. 8 אך משנה תורה נאמר כנגד המקבל שהוא אדם גשמי, והוא זקוק לשדה יותר משורו וחמורו.
לכן מבדיל בין האשה לשאר קנינים- "ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך, שדהו" וגו'. בנוסח אחר קצת, עי' בגור אריה בדברים (5:17).
בגמ' (סוטה דף מד א): לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה. ע"ע באבן עזרא (הפרוש הארוך) בפסוק א, הובא ברמב"ן בפסוק י"ג.
גור אריה (דברים 5:12): בדברות ראשונות "לא תחמוד" ובשניות "לא תתאוה" [אע"פ שכל מה שיש בדיברות ראשונות יש גם בדיברות שניות] כי החמדה והתאוה אחד, או שהתאוה יותר מהחמדה, כי חמדה מתייחס לעצם הדבר- שהוא נחמד בעצמו, ולכן אדם מתאוה אליו. נמצא שבכל חמדה יש תאוה אך יש תאוה שאין בה חמדה (דבר שאיננו נחמד ואעפ"כ הוא מתאוה לו.) ע"ע בפירוש הגר"א למשלי (2:16) על ההבדל בין חמדה לתאוה.
בגור אריה בדברים (5:17): אצל האשה הוזכרה חמדה כי היא בעלת חן נחמדת למראה, אך בבית כתוב "לא תתאוה" שהוא מהנפש המתאוה. לעומת זאת בדיברות ראשונות הוזכר חמדה על בית, כי מדובר על החמדה להשלים את חסרונו. [למדנו מכאן יסוד גדול, שאמנם עריות נפשו של אדם מחמדתן, אבל אין זה מחמת תאוה גופנית גרידא, אלא זו חמדה שמקומה בנפש.]
המשמעות הפשוטה במהר"ל שרק בדברות האחרונות נאמר "שורו וחמורו" והקשו עליו שגם בדברות ראשונות כתוב כך? לענ"ד כוונת המהר"ל שבדברות ראשונות זה כתוב בוי"ו- "ושורו וחמורו" כי זה מצטרף לאיסורים הקודמים, ואילו במשנה תורה זה כתוב בלי וי"ו כי זה איסור בפני עצמו.
כעי"ז כתב לעיל 20:12:10:1 לגבי שור וחמור בשבת.
בנוסח אחר קצת נאמר בגור אריה בדברים (5:17): אמנם האדם ניזון מתבואתה, אבל השדה עצמה איננה משלימה אותו. ע"ע במהר"ל בחידושי אגדות (ח"א עמ' קל"ז, ד"ה שיעמדו על, יבמות דף סג א) על כך שאין לך אומנות פחותה מהקרקע.
למה כפלה התורה "לא חמוד בית...לא תחמוד אשת" וגו'?
מהר"ל, תפארת ישראל (פמ"ב בסופו, עמ' ק"ל): על הבית נאמר איסור בפני עצמו כי הבית הוא סיבה לשאר הקניינים, שהרי בלי בית כיצד ישא אשה? 1 וכן כל קניינים מניח אותם בבית. 2
המהר"ל הוסיף- שצריך לה בית כדרך הנשים הצנועות, וצ"ב- וכי אשה שאיננה צנועה איננה זקוקה לבית? הכוונה לכאורה שמאמר הגמ' בסוטה שתחילה יבנה בית ואח"כ ישא אשה (כלדעיל, שאלה 1 בהערה) איננו רק היכי תימצי אלא זהו דבר מהותי- הנישואין הם "מושיב יחידים בַּיְתָה", ולכן הבית הוא סיבת הנישואין.
כיצד יפרש המהר"ל את החלוקה בדברים "ולא תחמוד...ולא תתאוה"? נתבאר לעיל בשאלה 1.
למה איסור חמדה הוא הדיבֶּר האחרון?
גבורות ה' (פס"ו עמ' ש"ו, ד"ה ואלו שבע): התאוה היא התחלת החטאים, ולכן כל המצוות נכללות בלא תחמוד. 1
ועיי"ש שזה כנגד חטא עץ הדעת שהוא תאוה לעיניים, ובהקבלה לשבע מצוות בני נח זה כנגד אכילת איבר מן החי שאינו יכול להמתין עד שישחט, וביאר שם (עמ' ש"ח) שזה לא כמו עריות וגזל שגם הם ממצוות בני נח, כי אלה הם תאוות מסוימות, וכאן מדובר על היותו בעל תאוה בכללו. ע"ע לעיל 20:1:11:1 ושם שאלה 12 על היחודיות של איסור חמדה שהוא בדיברה העשירית. ועיי"ש בסוף שאלה 10 מהמהר"ל בתפארת ישראל (סוף פמ"ה) שאמנם איננו עובר על "לא תחמוד" עד שיתן דמים לחברו וחומס ממנו, אבל תחילת החטא הוא בלב.
